מבקתת Alesjaure לבקתת Salka (דרך בקתת Tjaktja).

כ- 25 ק”מ.

כ- 7.5 שעות ברוטו.

+350מ' גובה; -300מ' גובה.

-

היום אני מתכננת לצרף שני מקטעים ליום אחד קצת ארוך.

המקטע הראשון: מבקתת Alesjaure לבקתת Tjaktja הוא בן 13 ק”מ. +200מ גובה.

המקטע השני: מבקתת Tjaktja לבקתת Salka הוא בן 12 ק”מ. +150מ', -300מ'.

לשם שינוי, ישנתי בלילה מעולה! אבל לפני 4 בבוקר אני כבר עירה… (ככה זה כשהולכים לישון ב- 9 בערב ;~).

אני מצליחה להשאר במיטה עד 5:20 ואז חומקת מהחדר בשקט.

היחיד שהיה ער פרט אלי היה כמובן פיטר האוסטרלי… נראה שממש נועדנו ללכת ביחד.

אנחנו אוכלים ומתארגנים ויוצאים לדרך ביחד בערך ב- 7:30, אולי קצת לפני.

קר ועדיין די אפור בחוץ; אבל הראות טובה, האוויר צלול. אני לובשת בבוקר מעיל (שאני מסירה אחרי כחצי שעה של הליכה) ומתחת את גופיית המרינו שלי ועליה עוד גופיה ארוכה; על הצוואר הבאף והפעם כפפות ההליכה (אני משתמשת בכפפות אופניים שקצות האצבעות בהן חתוכים) מתחלפות, לפחות בשעות הראשונות להליכה, בכפפות פליס חמות.

-

היום מתחיל בירידה קצרצרה ותלולה מהגבעה שעליה ממוקמים מבני הבקתה אל שפת הנהר – ומעבר של הנהר לצידו השני על גבי גשר ברזל גדול.

אז השביל מטפס מעט, במתינות – ומתחיל להתפתל לו, מתגלגל בעדינות רבה מעט למעלה ומעט למטה (בשיפועים לא מורגשים כמעט) – בכיוון דרום-מערב ומאוחר יותר במגמה ברורה יותר לדרום – לאורך העמק הנרחב, מעל לנהר (בגובה כלשהו ובמרחק זה או אחר ממנו, אבל כל הזמן במקביל אליו בחלק הראשון של היום).

-

מכיוון שיצאנו מוקדם, אז כמו אתמול (ובימים הבאים) – בבוקר שקט מאוד על השביל, ופרט לאוהלים מעטים שחונים לאורך העמק, שאת הלנים בהם אנחנו רואים, אם כבר הגיחו החוצה – אנחנו לא פוגשים אף אדם על השביל במשך כמה שעות, עד שראשוני המטיילים מגיעים ממולנו, חולפים על פנינו – ואז אנחנו (או יותר נכון – אני) שוב בעיקר לבד.

הקונגסלדן מרוחק מכל מקום ישוב או כביש ולכן השקט בו הוא שקט מוחלט – דממה של ממש; ההרגשה היא של טבע פראי ומנותק (ומרשים ועוצמתי ונפלא!).

-

השביל רטוב מאוד ומלא בורות בחלק הראשון – וכרגיל יש כאן מקטעי ארוכים של קורות עץ וההליכה קלה. כמויות המים שמסביב הן משהו שקשה להתרגל אליהן והפעם ההרים עוטים שכבות משמעותיות יותר של שלג.

כשנושבת רוח, והיא נושבת לעיתים קרובות מאוד, המשבים ממש מקפיאים; מרגישים שחלקיקי האוויר התחככו בגושי השלג לפני שהמשיכו בדרכם.

אחרי משהו כמו 5 ק”מ, אנחנו מגיעים לערוץ סוער ועמוק מאוד של נהר שזורם מההרים שמשמאלנו לתחתית העמק; הערוץ כאן נקיקי וצר והמראה יפה מאוד. אנחנו חוצים את הנהר על גבי גשר מתכת גדול וממשיכים הלאה.
 בהמשך, חוצים עוד 2 או 3 פלגים קטנים יותר, על גבי גשרוני עץ.

-

השביל הופך יותר ויותר סלעי כשהוא משנה בהדרגה את הכיוון לדרום.

בנקודה זו, השביל מתחיל לטפס לכיוון בקתת Tjaktja – שאותה רואים, בראש העלייה, מרחוק – כשהוא נפרד מהעמק (Alisvaggi) שלאורכו צעדנו מהבוקר.

בתחילת העלייה ישנו נהר די רדוד אבל רחב ואני חולצת את הנעליים (בפעם השנייה במסלול) וחוצה בזהירות בסנדלים. פיטר, שמסיים הליכה להיום ממש עוד מעט, ויש לו נעליים גבוהות מעור מלא ואטומות יותר משלי – מסתדר בסיוע של הסלעים וחוצה עם נעליו עליו.

אנחנו פוגשים פה אנשים ראשונים לבוקר זה, שבאים מולנו, בירידה – מכיוון בקתת Tjaktja.

העלייה הזו היא משמעותית למדי ומתמשכת יותר מכפי שנראה מלמטה… אבל ב- 11 אנחנו כבר למעלה – בצומת שמסומנת ימינה לבקתה (יש לחצות גשר על נהר עמוק וסוער) או ישר-קדימה-דרומה להמשך הקונגסלדן בכיוון בקתת Salka.

-

פיטר ואני מסירים תרמילים ומתיישבים על סלע גדול ליד הצומת; כמובן שברגע שמתיישבים נעשה קר מאוד ואנחנו לובשים שוב את המעילים (שהסרנו בדרך). הגיע הזמן להפרד – הוא מסיים הליכה להיום כאן, בבקתה (הוא מצויד ב- 13 ימים לצורך השלמת המסלול עד קוויקיוק, לעומת 11 שלי – שבהמשך מתקצרים ל- 10 שמספיקים לי כדי להשלים את המסלול, די בקלות).
 הפרידה שלנו קצת מואצת ע”י הקור. השטח פתוח, הרוח נושבת, הזיעה שצברנו בעלייה קופאת ו… קר! אנחנו מחליפים פרטי התקשרות ולבסוף נפרדים בחיבוק גדול.

אני ממשיכה ללכת לבד.

הקטע הבא – כ- 3.5 ק”מ, עד למעבר ההרים המובהק הראשון במסלול – מעבר Tjaktja (עלייה מתונה מאוד שמתפרסת ע”פ כל המקטע ועלייה אחרונה קצרצרה וקצת תלולה למעבר עצמו) – הוא סלעי ביותר ומצריך הרבה מאוד ריכוז, במיוחד מכיוון שהוא גם רטוב לעיתים קרובות.

Tjaktja pass – הוא הנק' הגבוהה ביותר במסלול, בגובה 1150מ'.

אני שמחה לגלות שהסימון (שהוא מצוין כל הזמן) – ממש מעולה בקטע הזה (שעשוי להיות בעייתי בתנאי ראות לקויים). ממש כל כמה מטרים מופיע כתם אדום (הסימון של הקונגסלדן) בולט על אחד הסלעים ופה ושם יש גם רוג'ומים שמסייעים עוד יותר לניווט. השביל על עצמו, כמו שאפייני למקטעים כל כך סלעיים, נעלם לעיתים קרובות מאוד מהקרקע.

בנוסף לסימון המצוין – וכרגיל על הקונגסלדן, במקטעים המוצפים מופיעות גם קורות העץ המוכרות.

הנוף הוא מהסוג הקשוח, המאיים – וזה קטע שבהחלט אסור לזלזל בו, כי קל מאוד לעקם פה קרסול או גרוע מזה – להחליק ולהפצע בצורה רצינית יותר. אבל אני זוכה לראות טובה, ואף כי חשוב לא להסיר את המבט מהקרקע הקרובה – השביל ברור מאוד למרחוק ואני מרגישה נינוחה ובטוחה מאוד, אף שנשארתי לבד.

אף שאני מתקדמת בבטחה ובקצב טוב, אני כבר די עייפה ומחוסרת אנרגיה כשאני מגיעה לראש מעבר ההרים. יש שם shelter קטן (צריף עץ ולצידו מבנה שרותים זעיר) ואני ממהרת להכנס פנימה – בדיוק בשעה 12 – כדי לנוח ולאכול חטיף אנרגיה (cliff bar).

בתוך מחסה-החרום יש שולחן ומסביבו ספסל לישיבה. לא ממש חם בפנים אבל לפחות הוא מוגן מרוח. אני נחה שם כ- 20 דקות ואז יוצאת שוב לדרך – הפעם בירידה (תלולה למדי, אבל לא ארוכה) – לכיוון העמק הבא במסע: Tjaktja valley.

כשאני עושה את צעדי הראשונים במורד מעבר ההרים אל תוך העמק – אני פוגשת בחורה בודדה שבאה מולי – מטפסת אל המעבר. היא הראשונה שפגשתי מאז שנפרדתי מפיטר ליד בקתת Tjaktja. אנחנו מחליפות שלום חטוף וממשיכות כל אחת לכיוון שלה.

אין ספק שאחרי היום הראשון להליכה, שהיה מרובה מטיילים – החוויה שלי על השביל שונה מאוד, בין היתר אולי מפני שאני יוצאת לדרך יחסית מוקדם. למרות שהקטע הצפוני של הקונגסלן הוא פופולרי למדי ובסה”כ יש בו עוד די הרבה מטיילים, אני מבלה די הרבה זמן לבדי על השביל בלי שאני פוגשת אף אחד.

-

אני מוצאת את דרכי לתחתית העמק – ושוב אני הולכת לאורכו של עמק רחב מאוד מלא במים. דפוס אופייני מאוד לשביל הזה, בעיקר בחלקו הצפוני.

הקרקע ממשיכה להיות סלעית (אם כי בד”כ פחות מאשר במקטע שבין בקתת Tjaktja למעבר ההרים); לעיתים קרובות היא גם רטובה מאוד, בוצית ומוצפת. אבל אני מתקדמת בסבלנות, בנינוחות ובלי הרבה קושי.

אף כי אני עדיין בשטח שמרגיש פראי מאוד – הסימון שממשיך להיות מעולה נותן לי הרבה בטחון – והנוף, שהוא מעולה פה! – מפצה על כל קושי ומספק המון עניין כשהוא משתנה כל הזמן: ההליכה לאורך העמק היא ארוכה, ארוכה ולמרות שהנוף פתוח המראות משתנים כשחולפים ע”פ הר ומופיע עוד אגם, עוד מפל, עמק צדדי צר או סתם משתנה זווית הראייה.

הנהר מתרחב או נעשה צר – ואני הולכת ופשוט מ-ו-ק-ס-מ-ת!

אחרי הליכה די ארוכה, אני מגיעה לספק שורה של אגמים – ספק מקטעים נרחבים של הנהר שנראים כמו אגמים; יהיו מה שיהיו – מאגרי המים, שבעצמם צבועים פה ירוק, מוקפים בעשב ירקרק ורענן להפליא. השביל פה מאוד נוח והרוח סוף-סוף פסקה.

אני מוצאת לי מחסה מאחורי סלע גדול ומורידה את התרמיל ומתיישבת לנוח כשאני משקיפה על האגמים ואוכלת חטיף אנרגיה נוסף.

זה מסוג הרגעים שיש על שביל שגורמים לי להתאהב בו עד עמקי נישמתי.

-

כשאני יושבת, די מוסתרת מהשביל, טיפטוף חלש של אנשים (בסה”כ 5 או 6, בזוגות או ביחידים) מגיעים מהכיוון הנגדי. ואלו האנשים שהאחרונים שאני רואה על השביל היום, עד שאני מגיעה – בסביבות השעה 3 לבקתת Salka.

שוב מדובר בצבר של בקתות עץ שממוקמות בשטח פתוח מוגבה מעט באמצע העמק העצום. מסביב יש כמובן… מים רבים :)

הבקתות יחסית ישנות ואני מקבלת דרגש בחדר דורמיטורי צפוף שהוא כבר די מלא כשאני מגיעה ומתמלא לגמרי בשעות הבאות.

אני ממהרת להתארגן ויורדת לנהר ומוצאת לי פינה יחסית מוצנעת להתנקות בה.

אח”כ אני ניגשת לחנות וקונה כמה מוצרים (חבילת בוטנים לנישנוש בבקתה וחטיף אנרגיה לדרך מחר).

אני משוחחת ארוכות עם שומר-הבקתה הנחמד והוא מכוון אותי לאיזור סמוך לבקתה שבו בדר”כ ניתן לראות איילי צפון (שעדיין לא זכיתי לראות עד כה) אחר הצהרים; הוא גם אומר שמזג האוויר צפוי להתבהר הלילה (ולהיות יפה מאוד מחר! וכן ביומיים הבאים) – ולראשונה מאז התחלתי ללכת, יש סיכוי לראות את אורות הצפון.

אני יוצאת מהבקתה והולכת לשוטט בסביבה, מחפשת את האיילים – כשבחור צעיר בא לקרוא לי: שומר הבקתה שלח אותו להביא אותי כשהאיילים הופיעו על מדרון אחר בסמוך לבקתה! אני חושבת שזה ממש יפה מצידו ותודות לו אני זוכה לראות עדר קטן של כ- 6 איילים, אף כי ממש מרחוק.

אני נכנסת שוב לבקתת השומר/מארח (host) כדי להודות לו וכשאני יוצאת ופונה לכיוון בקתת השינה שלי – נדמה לי שאני שומעת עיברית! שתי בחורות צעירות מאוד יושבות בחוץ, על האדמה, נשענות על אחד המבנים ונדמה לי שהן משוחחות בעיברית. “אתן ישראליות?” אני שואלת – והן קמות בשמחה; אחת מהן מתקדמת לעברי ומבקשת… “אפשר חיבוק?”. אני שמחה לספק – ומזמינה גם את השנייה. הן שתי בקרוב-סטודנטיות צעירות וחמודות שמטיילות פה עם אוהל! (כחלק ממסלול בסקנדינביה) הן יצאו לדרך ביום ג (3 ימים לפני), קר להן באוהל, בעיקר בבקרים (הן לא משתמשות בשרותי הבקתות, פרט לקניית מזון מינימלי בחנויות, פה ושם – כדי לחסוך עלויות) – וזו בהחלט דרך קשה יותר בעיני להתמודד עם השביל הזה (ומגיע להן כל הכבוד!!!). אנחנו משוחחות קצת ואח”כ נפרדות ואני לא רואה אותן שוב… (הן הולכות מקטע קצר יותר ממני, למיטב זכרוני, וגם מתקדמות בקצב איטי יותר). אלו הישראליות היחידות שפגשתי על השביל.

-

הערב עובר עלי כרגיל – באכילה, כתיבה, קריאה והתארגנות לקראת יום ההליכה הבא. הבקתה הזו צפופה ואני שוב קצת פחות “מוצאת את עצמי” ובמקביל, לצערי – אני מתחילה להרגיש קצת רע, עם כאב גרון שהולך ומתחזק ככל שנוקפות השעות, ואף שנוזל ובהמשך נסתם. נראה שמזג האוויר הכריע אותי – והתקררתי כהוגן; למזלי אני נושאת איתי מספיק תרופות (ועושה הפעם שימוש, בימים הבאים, ממש בכולן!) שמסייעות לי להתגבר בסופו של דבר על המחלה ומאפשרות לי להמשיך ללכת, בסה”כ בלי קושי גדול מידי.

מכיוון שהלילה יש סיכוי לראות את אורות הצפון, אנחנו מתארגנים בבקתה – כשכל אחד/ת מכוון שעון מעורר לשעה אחרת במהלך הלילה, ואנחנו מתחייבים להעיר זה את זו במידה ומי מה”תורנים” יבחין באורות.

קצת אחרי חצות מישהו מעיר אותי – תוך כמה דקות כולם קופצים מהמיטות שלהם, עוטפים את עצמם בביגוד חם – ההמולה בחדר גדולה עד שכולנו נפלטים החוצה: התורן של חצות הבחין באיזשהו אור בשמים…

במשך כמעט שעה אנחנו עומדים בחוץ, בקור – עם המבטים מופנים לשמים בכיוון צפון. אבל פרט לכוככבים – אין שום מחזה יוצא דופן בשמים…

ב- 12:53 אני נשברת, בין האחרונים – וחוזרת לישון.

אבל התורנות שלי היא ב- 3 לפנות בוקר ועד שהשעון שלי מצלצל – אני לא מצליחה להרדשם שוב; האורות לא מופיעים (גם לא בדמיון של מי מהתורנים ;~) בשום שלב ואני שוכבת במיטה, הרוסה מעייפות, מרגישה די חרא עם גרון כואב רצח – עד שלפנות בוקר אני בכל זאת נרדמת, למשהו כמו שעה.

-

היום השלישי של ההליכה הוא עוד יום מצוין! אולי הנופים פחות דרמטיים מאתמול – אבל המסלול מאוד מהנה ומתגמל ובעיני הדילוג על בקתת Tjaktja (אף כי היא נראית בקתה קטנה וחמודה מאוד וממוקמת בנוף נפלא) הוא הגיוני מאוד ולא מוביל ליום ארוך וקשה מידי.