WHR Day 12

"צעדת הניצחון ל- Zermatt" -; חלק א'.

רביעי, ה- 14 לספטמבר.

ב- 7:45 בבוקר, אני כבר במלון של Team Alaska, ממתינה לננסי וג'ים שמצטרפים אלי לחלק הראשון של היום. אנחנו יוצאים לדרך כמה דקות מאוחר יותר, צועדים ברחובות העיירה St Niklaus (גובה 1127מ'), דרומה.
הדרך נעימה. אנחנו הולכים לסירוגין לאורך כבישים צדדיים, פסי הרכבת והנחל. חולפים על פני מספר עיירות קטנות וחמודות. חוצים שדות יבול ומרעה. נהנים ממפגש עם "שוויץ החקלאית" (וגם עם ג'ורג' ורנאטו ידינו הפורטוגלים!).

 קירות הסלע שתוחמים את העמק יפים ומרשימים מאוד.


ההליכה בשום שלב אינה קשה ובבוקר עדיין לא חם. אני נהנית מאוד ללכת עם השניים האלו -; ותוך כדי הליכה אני לא יכולה שלא לחשוב שממש עוד מעט זה ייגמר...

שעתיים וחצי בערך אחרי שהתחלנו לצעוד, אנחנו מגיעים לעיירה הגדולה (יחסית) Randa(גובה 1439מ').
אנחנו עוזבים את שביל העמק וצועדים אל תוך העיירה -; ניגשים היישר ל- tourist info center (ממש מול תחנת הרכבת).

אנחנו מתפצלים כאן...
ננסי וג'ים -; ביחד עם טוניה ומרק (שהגיעו מ- St. Niklaus ל- Randa ברכבת ופוגשים אותנו כאן), מבלים את הלילה האחרון בטרק ב- Europahut. יש להם כשעתיים הליכה (טיפוס) מכאן לבקתה. מחר הם ירדו באותו מסלול בדיוק ל- Randa, יחזרו לשביל העמק וימשיכו בו -; כשעתיים נוספות, עד Zermatt.

 אני מתחילה כאן בטיפוס אל ה- Europawegואמשיך בו כל הדרך עד Zermatt (אליה אגיע מחר).

 אחרי בוקר קליל, אופי המסלול משתנה באחת. אני צועדת במעלה העיירה ונכנסת ליער יפה -; עליה בשיפוע משמעותי, ולמרות שאני מוגנת מהשמש -; מיד נהיה לי חם. אני ממשיכה לטפס, מזיעה כולי, עוקבת אחרי השילוט (יש פיצולים רבים, למטה -; לאחת מעיירות העמק, או למעלה -; לעבר ההרים, הקרחונים ובקתות ההרים הפזורות בהן) במשך עוד כשעתיים לפחות לפני שהשביל מתאזן סוף, סוף.



ההליכה ביער הייתה יפה -; גם מפני שהיער עצמו יפה וגם מפני שלעיתים קרובות הוא נפתח ומאפשר הצצה אל העמק היפיפה שמתחת ואל ההרים שמסביבי, אבל החלק השני של המסלול (כבר על ה- Europaweg עצמו) מרהיב ומלהיב עוד יותר.

 השביל פה צמוד כמו לולאה דקה לצלע הר סלעית מאוד בד"כ -; נכון, קצת חשוף לפעמים, בהחלט צריך לשים לב לשביל -; ורק כשעוצרים להסיט את המבט אל הנוף (והוא אדיר כאן!). אבל את הרוב הגדול של הקטעים המסוכנים יותר אני מוצאת מאובטחים במידה מאוד טובה (לטעמי) ע"י חבלים או כבלי ברזל.


ואני לבד לגמרי.

לא ראיתי ולא שמעתי נפש חיה מאז שנפרדתי מ- Team Alaska ב- Randa (ראיתי כמה bambi ביער!) וזה הדבר היחיד שמלחיץ אותי קצת.
אני נזכרת בחיוך איך חשבתי לעצמי, לפני חודשים כשלמדתי את המסלול בבית -; שאת הקטע הזה אולי לא כ"כ כדאי ללכת לבד...
אבל החשש הקטן הזה, ממש לא עוצר אותי, הוא רק גורם לי ללכת ביתר זהירות.
והוא גורם לי גם להרגיש די טוב עם עצמי...
 אני שומעת הרבה פעמים את השאלה "מה, את הולכת לבד??? לגמרי לבד?" -; אני שומעת את זה גם ממטיילים אחרים לפעמים, ובוודאי מאנשים בבית.
כן -; אני הולכת לבד! וכשאני על ה- Europaweg וכ"כ מודעת לזה -; אני מרגישה פתאום דווקא קצת גאה!



 בשלב כלשהו, השביל שוב נכנס לאזור מיוער, וכשאני מגיחה ממנו אני עוצרת לפתע. הנוף פתוח עכשיו לפני לדרום -; אל פי העמק. ושם, מימין, אני מזהה, בקושי רב, בסיס של הר -; עטוף בענן... אני מבינה שבפעם הראשונה במסע אני כבר עומדת (כמעט) ממש מולו -; מול ה- Matterhon!

הנופים ממשיכים להיות נפלאים כל הזמן ולכל הכיוונים -; מתחתי העמק משתנה כל הזמן, לפי העיירות שמעליהן אני חולפת, אבל הוא תמיד ירוק ומשמח, ממערב -; אותם צוקים מרשימים שליוו אותי מהבוקר וההרים שמאחוריהם (Weisshorn למשל(.

 ועכשיו אני מסתכלת כל הזמן גם קדימה -; דרומה -; אל צידו הימני של קצה העמק, מחכה שהענן יתרומם, עוד קצת, מחכה לראות עוד ועוד מההר הנפלא הזה.


והחגיגה נמשכת...
כשהמסלול חשוף במידה שפשוט בלתי ניתנת למעבר -; השוויצרים חצבו מנהרות, בד"כ קצרות, או נטעו גשר קצר. במקום או שניים בהם מפולות הסלעים הכו שוב ושוב, הם הקימו קיר בטון מגן.

את החשש הקטן שליווה אותי, בתחילת השביל, כבר שכחתי מזמן -; הריכוז שהמסלול דורש, הגיוון שבו, ובעיקר היופי מעורר ההשראה שניבט אלי מכל עבר -; כל אלו כבר השתלטו עלי מזמן ולי נותר רק: לרחף לי בשביל ולהנות!
 

כ- 3 או 3.5 שעות אחרי שעזבתי את Randa, אני פוגשת סוף-סוף מטייל שבא ממולי. אני כ"כ שמחה לראות אותו... אנחנו עוצרים לשיחה, מחליפים עצות וחוויות. הוא שוויצרי וגם הוא לא ראה עד עכשיו אף אחד מלבדי (מאז עזב את המדרונות שמעל Zermatt).
הוא מספר לי שהוא מתכוון להגיע היום עד ל- Europahut. כן, הוא יודע שהגשר סגור, הוא שמע על המעקף דרך Randa, הוא יודע שזה ארוך אבל הוא בטוח שיגיע מקסימום עד 6... אני סקפטית ומזהירה אותו בעדינות (הוא בכל זאת מקומי, פחות או יותר, וצועד בהרים "האלו" הרבה).
אנחנו נפרדים בלחיצת יד חמה ואיחולי הצלחה (והמלצה מצידו על קונצרט חינם של מוזיקה קלאסית באחד המלונות ב- Zermatt מחר בערב -; המלצה שהופכת לחוויה נפלאה עבורי ועבור חברי מאלסקה).
למחרת אני לומדת שידידי החדש הגיע בשלום לבקתה הרבה אחרי 7 (!!!) -; כשכל יתר המטיילים (בניהם לואי האירי והארבעה מאלסקה) היו ישובים לארוחת הערב. בהתרגשות הוא מיהר לספר על המפגש היחיד שהיה לו כל היום על השביל, עם מטיילת בודדת מישראל (...) שסיפרה לו שגם היא הייתה יחידה על המסלול, ולחצה לו את היד, והזהירה אותו שהדרך לבקתה עשויה להיות ארוכה בהרבה מכפי שהוא חושב... (את המידע הזה אני מקבלת כמובן מטוניה שזיהתה מיד באיזו "מטיילת" מדובר - "part of our team").

מעט אחרי שאני נפרדת מהשוויצרי, השביל פונה מזרחה (דרום-מזרח, ליתר דיוק) לתוך עמק צדדי קטן ומקסים. השביל כאן כבר לא חשוף בכלל ואני יורדת קצת ועולה קצת ולבסוף מגיעה ליישוב האלפיני הזעיר -; Taschalp (בגובה 2214מ').
 


השעה 15:10, חם לי מאוד, אני קצת מותשת -; מההליכה, מההתרגשות, מהשמש. פאוץ' המים שלי ריק.

אני נכנסת ל- Eurpaweghutte, בתחילה כדי למלא מים, לבקר בשירותים ולנוח על המרפסת היפה של האכסניה -; ובסופו של דבר, אני מחליטה לסיים את היום כאן. בעיקר מפני שחם לי ואני כבר עייפה וה- Taschhutte (שניתן כבר לראות אותה מכאן) ממוקמת כשעה וחצי מכאן -; בעליה. וגם כי המקום מוצא חן בעיני -; אמנם לא ממש בקתת הרים, אבל בהחלט אכסניית מטיילים מבודדת ונעימה.

לנים כאן איתי הלילה רק עוד זוג מטיילים (גרמנים, צעירים ונחמדים שבאו לטרק קצר). יש כאן שני חדרי dormitory -; הם מקבלים אחד, ואני מקבלת את החדר השני -; כולו בשבילי.
אחרי ארוחת הערב (מצוינת!) בעלי המקום משאירים לנו מצרכים לארוחת הבוקר, נותנים לנו מפתח, מראים לנו איך נועלים את הדלת ומתחת לאיזה עציץ אנחנו אמורים להשאיר להם את המפתח, מחר בבוקר כשאנו יוצאים... ואז הם עוזבים, יורדים לביתם שבעמק.
 אנחנו נשארים "לבד" -; בחדר האוכל הנעים, שני הגרמנים משחקים קלפים ואני קוראת וכותבת וחושבת -; לילה אחרון בטרק...


 

ליום ההליכה ה-13 ואחרון!