פרק 1 - יוצאת לדרך.
את מדריך הטרקים הראשון שלי על אזור האוורסט, 'Trekking in the Everest Region' (של Trailblazer) – קניתי כבר לפני כעשר שנים. קראתי אותו כמעט מהעמוד הראשון עד לאחרון.
המסלול המועדף, כמו גם מסלולי צד "רצויים", נבחרו כבר אז ועברו במשך הזמן רק שינויים ועדכונים קלים (מסיבות אלו ואחרות, בחרתי אז בסופו של דבר לטוס לניו זילנד).
כבר כמה שנים אני "משתתפת שקטה" בפורום אסיה של אתר "למטייל". קוראת כתבות, טיפים, סיפורי מסע ו"סתם" רשמים. חופרת, בתדירות משתנה, גם במקורות אינפורמציה מכוונים אחרים.
כבר שנים שאני יודעת שיום אחד, גם אני, אגיע לשם.
לפני כמה חודשים התחלתי להרגיש, כאילו משום מקום, שאותו "יום אחד" מתקרב ובא.
באיזשהו יום, ממש בלי כוונה מוקדמת, בעודי יושבת מתוסכלת במשרד, הזמנתי מאתר Amazon את הספר 'Everest: A Trekker's Guide' – של Kev Reynolds (בהוצאת cicerone).
בימים הבאים, כמעט כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא המסע אל האוורסט. ועוד לפני שהספר הגיע כבר הזמנתי כרטיסי טיסה...
וכך, אחר הצהרים אחד, של יום רביעי "רגיל" לגמרי, אני יוצאת סוף-סוף לדרך. למסע שחלמתי עליו במשך כ"כ הרבה שנים.
בבטן שלי התפתח בימים האחרונים מעין "קשר". כזה שסותם לי את המעיים, מקשה עלי לאכול, מכביד על הנשימה. בתוך ה"קשר" הזה אני אוגרת את כל החששות, התהיות, התקוות... כן, אני מתרגשת - big time!
לשדה התעופה אני מגיעה שלוש וחצי שעות לפני הטיסה(!). כבר לא מסוגלת להישאר בבית.
אני עוברת בצייתנות את "שרשרת החיול" המייגעת בנתב"ג, זו שקוטפת אותי מחיי היום-יום שלי ושולחת אותי למסע; צולחת טיסה אחת, יום "מנוחה" מהנה ביותר במילאנו ועוד שתי טיסות (מתל אביב עם אל-על למילאנו, ממילאנו עם Jet Airways לדלהי ומשם עם אותה חברה ליעד) ומגיעה – עייפה ונרגשת –
לקטמנדו.
זו הפעם הראשונה שלי במזרח (פרט ליום וחצי בבנגקוק, בדרך לניו-זילנד, אי שם ב-2002). באתי לחפש נוף הרים, אוויר צלול, אתגר פיזי, עיירות קטנות, חופש, שלווה ושקט. לקטמנדו, אני יודעת, אין הרבה מאלו. היא צבעונית, רעשנית, עמוסה, מטונפת ובועטת. היא אולי לא חסרה עניין, אבל היא לא "כוס התה שלי" כרגע.
חלק מפרפורי הבטן והחששות שלי, ערב היציאה למסע, כרוחות במפגש הראשוני, המאיים משהו, עם העיר הזו.
ההסתערות של עשרות (!!!) נהגי מונית עלי – בחורה, לבנה, לבדה, עייפה ומבולבלת – עם היציאה מהטרמינל לא משפרת את ההרגשה שלי (כמה טוב שהזמנתי מלון מראש – Blue Horizon – עם הסעה!).
בדרך משדה התעופה למלון (נסיעה מתלתלת של כחצי שעה) התחושות שלי מתחלפות. מ-"אוי ואבוי, מה זה?!?, אמא'לה מגגגגגעיל, אני רוצה הביתה ע-כ-ש-י-ו!", דרך- "או-קיי... זה מעניין... אולי בכל זאת...", ל- "וואו, סוף-סוף! אני במזרח... ישששש!". אני מביטה בעניין דרך חלון המונית – שמחה להיות, בשלב זה, "מבודדת" מההמולה שבחוץ ע"י שכבות של ריפוד, זכוכית ומתכת. אחרי השוק הראשוני, בתוך פרק זמן די קצר, אני נרגעת. כאן לא יקבע "גורל" המסע שלי. זוהי רק תחנת מעבר, מקום להתארגנות קצרה בדרך ל"יעד האמיתי".
לפרק 2