מתישהו לפנות בוקר נעשה קר ואני נאלצתי לסגור את השק”ש עד הצוואר. אני שונאת לישון ככה – “לכודה” בתוך השק”ש, ועד עכשיו ישנתי בתוך הליינר שלי כשהשק”ש פתוח ופרוס מעלי כמו שמיכה. עד הלילה.
בכל אופן הצלחתי בכל זאת לישון קצת ובעיקר: נראה שהתרגלתי לבלות לילות מעוטי שינה בתוך האוהל וזה כבר לא כל כך משפיע עלי (מנטלית).
צפוי לי יום קצר היום – רק 10 מייל עד ל – Lake Dorothy שם אני מתכננת ללון הלילה. אז אני לוקחת את הזמן בבוקר, לא ממהרת לצאת מהאוהל אל הקור שבחוץ ומתארגנת לאט ובסבלנות.
אני מאוד נרגשת להגיע היום לשטח Yosemite National Park!
טיילתי בפארק הלאומי המדהים הזה לפני למעלה מעשר שנים והוא לא יוצא לי מאז מהלב. אני לא יכולה לחכות לחזור לשם ואין דרך טובה יותר, אני חושבת, לטייל בפנינת טבע מרשימה שכזו מאשר ברגל.
אז לפני שאני יוצאת לדרך, אני רושמת ביומן שלי: “Yosemite, here I come!”.
יצאתי לדרך בערך ב- 8:20, נישאת על גלי ההתרגשות לקראת היום שצפוי לי. המפה חוזה לי דרך מרובת אגמים.
Yosemite, יודע כל מי שמכיר אפילו רק טיפה את הפארק המדהים הזה, הוא קודם כל עולם של גרניט. מעט אחרי היציאה לדרך מופיע מימין צוק גרניט גבוה, סנונית ראשונה, אני יודעת, לקראת הבאות.
השביל מתפתל בבוקר ביער לצד הנחל, חוצה אותו, חולף על פני אחו ואז משאיר את הנחל מאחור.
לקראת 10 בבוקר, קצת לפני, אני מגיעה לגשר מעל נחל. הנחל הזה זורם על פני קרקע סלעית רחבה מאוד והוא צלול להפליא. אע"פ שהסימון במפה הוא של נקודת מים ללא קמפינג - יש בצמוד לגשר מקום שטוח שהוא מושלם למחנה וסימנים ברורים של מחנה פעיל (מעגל אבנים למדורה, "ספסלי" עץ וכו'). על משטחי הסלע העצומים עליהם זורמים המים נוצרות פה ושם בריכות קטנות שהן מושלמות לרחצה. אני שוב קצת מתבאסת מהחלקיות של המידע במפה שבידי בנוגע לנקודות הקמפינג. אע"פ שחניתי במקום מוצלח ונוח, הנקודה הזו (WA1002) היא מוצלחת עוד יותר ולא ממש ברור לי למה היא לא מסומנת ככזו שמתאימה לחניית לילה.
-
הבוקר אני שמה לב שאני מאוד שלווה ונינוחה. הולכת שקועה במחשבות ולא מוטרדת או מודאגת משום דבר. באיזה עיקול אני מבהילה 3 איילות. אני מבחינה בהן, והן בי, רק כשאני כבר ממש-ממש קרובה. הן נמלטות בריצה משולבת בקפיצות מרשימות.
אני נזכרת שמהבוקר אני הולכת ככה בשקט, בלי להשמיע קול. אני יודעת שביוסמיטי יש אוכלוסיה גדולה של דובים אז מכאן והלאה אני משתדלת לזכור להשמיע קול מידי פעם, בייחוד כשאני הולכת בצמחייה צפופה יחסית. כרגיל, אני משתמשת בססמה "דוב ענבר באה" או "דובי ענבר פה" - זה הוכיח את עצמו ועד כה לא הפתעתי אף דוב.
מדי פעם (כדי לגוון) אני גם פוצחת בשירה. חוץ מזה שאני זייפנית מדופלמת ולא באמת מסוגלת לשלוט בחריקות שיוצאות לי מהגרון, אני גם לא ממש זוכרת יותר משורה או שתיים של אף שיר. יוצאים מהכלל הזה שירי העידוד. של מכבי כמובן. וכך יוצא שאני הולכת בשקט ולפתע פוצחת בצהלות בסגנון "מי שלא קופץ אדום!" 
-
בעודי צועדת בשביל ביער, בדרך ליוסמיטי, אני מזהה על הקרקע עטיפה של מה שאני חושבת שהוא חטיף. היא כנראה נפלה למטייל מבלי שהרגיש. אני מתכופפת כדי להרים את העטיפה, בשביל לקחת אותה איתי ומזהה עליה את הסמל של "סטארבקס". זו עטיפה של שקיק קפה נמס. כמעט כל מי שמכיר אותי יודע שאני חובבת קפה. בבית אני אפילו נחשבת לסוג של "מכורה". בקפה נמס אני אמנם לא נוגעת, אני אישה של אספרסו, אבל קפה זה מוצר צריכה בסיסי מבחינתי. בשביל לעומת זאת אני לא שותה קפה. ולמען האמת - אני לא מרגישה שזה חסר לי. בכל אופן אני לא זוכרת שחשבתי על קפה עד עכשיו אפילו פעם אחת. אבל העטיפה ה"תמימה" הזו מעוררת בי חשק עז לכוס קפוצ'ינו עם סלייס של בננה ברד לצידה. מה לא הייתי נותנת כדי שיופיע אחרי העיקול הבא איזה סניף של "סטארבקס"... אני דוחפת את העטיפה לכיס של התרמיל וממשיכה ללכת כשאני מרגישה קצת מסכנה. למרבה המזל מהר מאוד אני שוכחת מזה וחוזרת להנות ממה שיש.
ב- 11:30 בערך אני מבחינה באגמון ירוק-כהה מוקף בעשב ירקרק ורענן. האגמון שוכב כ- 30 מטר מימין לשביל, מעט למטה ממנו. במפה הוא מסומן כאיזו שלולית קטנה חסרת שם אבל הוא מושך את תשומת הלב שלי בהשתקפויות היפיות שלו בין העצים.
אני מחליטה לעשות הפסקה פה לצד האגמון המשגע, אני יורדת מהשביל, צועדת לחופו של האגמון, מורידה את התרמיל, מוציאה cliff bar ומתיישבת על סלע.
יש בכל שביל נקודות חן בלתי צפויות שהן שילוב של מראה וסיטואציה שיוצרים משהו שהוא מעבר, משהו מיוחד. האגמון הזה הוא פינה כזו בשבילי. משהו בו מהפנט אותי וממש לא בא לי להסיר ממנו את העיניים. אולי זו גם תוצאה של ה- state of mind שלי מהבוקר. אני חושבת שקוראים לזה שלווה.
אני יושבת שם, מכרסמת את החטיף שלי ובוהה באגמון הקטן. מקשיבה לרחשים של היער.
רק כעבור כ- 40 דקות אני קמה סוף-סוף וממשיכה ללכת.
בקטע השביל הבא יש עוד כמה אגמים כאלו - ירוקים ומוקפים בעשב. לא יפים כמו הראשון אבל נחמדים. הם מופיעים פה ושם משני צידי השביל ובמרחקים שונים ממנו. באחד מהם, שהוא ממש צמוד לשביל מימין, אני מזהה תנועה במים. אני עוקבת אחרי התנועה ומבינה שזה נחש קטן ששוחה אל הגדה בכיווני. הוא נעצר כשהוא מגיע לחוף, כנראה הבחין בתזוזה שלי. אני מוציאה מצלמה ומצלמת את הייצור היפה. בימים הבאים ראיתי עוד שניים כאלו באגמים אחרים.
-
השביל מתחיל לטפס פתאום די בחדות בין סלעים. עד כה, למרות שצברתי כבר גובה מהבוקר, השיפוע היה כמעט לא מורגש. אבל העלייה הזו היא קצרה ולאחריה, ב- 12:20 בערך, אני מגיחה לצד Lake Harriet.
האגם גדול, עמוק, כחול, מוקף סלעים בהירים, גדולים ויער והוא יפה עד מאוד. הוא מסומן במפה כמתאים לקמפינג ואני בטוחה שזה נכון. הוא גם נראה לי נהדר לשחייה, אע"פ שהוא קצת קר.
יש לי מפה עלייה ל- Dorothy Lake Pass ואחר כך ירידה לאגם שנושא את אותו שם - רק עוד כשני מייל, שלושה אם אלון בקצה המרוחק של האגם. זה רק עוד כשעה הליכה…
אני מוצאת סלע גדול מעל האגם ומורידה את התרמיל. אני מורידה את הנעליים והמכנסיים וטובלת קצת במים, עד הברכיים. אח"כ אני רובצת על הסלע, "מתחרדנת" קצת בשמש כדי להתייבש ואז אוכלת, נחה, מסננת מים ואפילו כותבת ביומן.
לקראת השעה שתיים אני יוצאת שוב לדרך.
השביל מטפס שוב קצת בין הסלעים בשיפוע משמעותי ויש נוף נהדר לאגם הארייט, הפעם מלמעלה.
אחרי קטע קצר כזה השביל שוב מתמתן ואגם הארייט נעלם מאחור.
השביל הוא פתוח עכשיו עם מעט מאוד עצים והוא מוקף סלעי גרניט גדולים. אני חולפת על פני כמה אגמים כחולים, בגדלים שונים ובמרחקים שונים מהשביל. ההליכה היא קלה מאוד ומהנה מאוד והנוף ממש נפלא!
בשעה 14:30 בערך אני כבר עומדת ב- Dorothy Lake Pass!
זה מעבר ההרים שמסמן את שער הכניסה הצפוני לפארק הלאומי יוסמיטי. יש שם שלט קטן וסימון על הקרקע ואני מאוד מתרגשת לעמוד שם!
הפס הזה הוא בגובה 9531 ft (כ- 2900 מ') והוא מעבר הרים צר ומאורך. אני פוסעת כמה צעדים קדימה, לאורך הפס, משאירה את Hoover Wilderness (שבה פסעתי בשעות האחרונות) מאחור, ונכנסת לתוך גבולות הפארק ומיד מופיע לפני Lake Dorothy!
המראה הוא נפלא ממש! האגם כחול ומוקף יער והלאה מסביב יש צוקים מרשימים.
אני יורדת בשביל הנוח אל עבר האגם שהוא גדול מאוד ואז צועדת במקביל אליו מימין. השביל לעיתים קרוב מאוד לשפת האגם ולפעמים מתרחק ממנו מעט. לפעמים השביל מוקף בשיחים, גבוהים או נמוכים, לפעמים הוא מיוער ולפעמים פתוח.
אני הולכת כך בהנאה ומחפשת חלקה טובה לאוהל.
בכמה וכמה מקומות יש לשפת האגם חופים נפלאים - חלקם חוליים, חלקם מכוסים באבנים קטנות, פה ושם יש איזה סלע קצת יותר גדול לצד המים. אני בודקת כל חוף, כל מפרץ - נחושה למצוא את הנקודה המושלמת לחניית לילה.
אני מוצאת כמה נקודות טובות מאוד כשאני הולכת ממש עד לקצהו המרוחק של האגם ואז אני חוזרת, אל הנקודה שהיא ללא ספק הכי טובה - בערך בשני שליש הדרך.
אני מקימה את האוהל שלי בין העצים, כשלושה מטרים מחוף חולי יפיפה ואז "משילה" את הבגדים והולכת לרחוץ בחוף הפרטי שלי. ברגעים הראשונים המים קרים לי אבל אני מתרגלת מהר – האגם הזה מצוין לשחייה.
אח"כ אני יוצאת מהמים ומתיישבת להתייבש על סלע בשמש. יש עכשיו רוח אבל בשמש בינתיים מאוד נעים לי, לא קר מידי לא חם מידי...
ב- 16 או 16:30 אני כבר אחרי רחצה, לבושה בבגדי הערב ה"נקיים" שלי. האוהל שלי כבר עומד בפינה המושלמת שלו, כבר פגשתי (וצילמתי) את "צבי-המחנה" התורן (יצור מרשים בעל קרניים יפות), כבר סיננתי מים ונישנשתי trail mix לצד כוס של תה, ניקזתי את הנוזל שהצטבר בתוך יבלת שצצה לי בעקב הרגל...
זה קצת מוזר לסיים יום כל כך מוקדם אבל בסה”כ זה עובד טוב בשבילי. אני לא לחוצה מכלום, אפילו לא חוששת שיבוא דוב, היה לי יום קצר וקליל אבל מאוד מוצלח ואני חונה במקום מושלם. היומיים הבאים, לפי תכנית ההליכה שלי, שבינתיים אני מקיימת במדויק, צפויים להיות קצת יותר קשים אבל אני יודעת שני מסוגלת להתמודד איתם, וחושבת שדי בקלות.
מה שחסר לי פה זה רק... איזה בן אדם. לא פגשתי היום אפילו אדם אחד!
בשעות הבאות, כשאני יושבת וקוראת ספר, כותבת ביומן ואח"כ אוכלת ומתארגנת לשינה - אני מתפללת שמישהו יופיע, אפילו רק יעבור ויגיד שלום. יום שלם בלי לראות אף PCTer אחר זה קצת מוזר ואפילו קצת קשה לי.
אני יושבת לבד מחוץ לאוהל ומתצפתת על השביל עד שמתחיל להחשיך. בסופו של דבר נהיה לי קר ואני מתחפרת באוהל. התפילות שלי לא התגשמו ואף ייצור אנושי לא הופיע. האם יכול להיות שהשירה הנוראית שלי מבריחה לא רק דובים אלא גם בני אדם?
-
