אתמול בערב בפאב ב- Kinlochleven, קיבלנו עדכון מזג אוויר שלפיו החל מהצהריים יהיה סוער.

בהתאם, אני מתארגנת בבוקר מהר, עוברת בסופרמארקט (שם אני אוספת מאפים חמים וטריים לדרך) ומתחילה ללכת, אל מחוץ לעיירה, כבר ב- 7:30 (שזה מוקדם אם לוקחים בחשבון את העובדה שהזריחה בעונה זו היא כבר די מאוחרת – ב- 7 בבוקר בערך). 

לפני היום – 22.5 ק”מ אחרונים של השביל!

לאחר הליכת כביש קצרה מאוד, שמובילה אותי אל הקצה הצפוני של היישוב, אני מתחילה לטפס, ביער, בכיוון צפון-מערב. העלייה משמעותית, אבל אחרי חמישה ימים של הליכה אני כבר בכושר, ומטפסת בקלילות. 

הנוף לאחור יפה מאוד – לכיוון העיירה הנחמדה, שהיא עטופה עצים ומים – אבל הבוקר עוד מוסיף להשתפר כאשר השביל מוביל אותי ל- Lairing Mor. מדובר בעמק, מבודד ויפיפה שנמשך מערבה כשהוא תחום ע”י שרשראות הרים. השביל הנוח אינו עובר בד”כ ממש בתחתית העמק, שם זורם נהר, אלה בשיפולי ההרים בדופן הצפונית שלו. הנהר הוא, לכן, למטה משמאל, כאשר פלגים נחמדים חוצים את הדרך, פה ושם, מנקזים את המים מן ההרים בכיוון המדרון.

התפאורה הנעימה הזו הופכת רבת הוד עוד יותר, תודות לאור צהוב-חלמוני-כהה ומשגע שמאיר את העמק השקט הזה הבוקר. השמים מוזרים – מעליי ולאחור הם עדיין כחולים-למחצה אבל לפנים מצטברים להם עננים אפורים כהים מאוד. הקרקע היא לסרוגין צבועה בצהוב הרך של השמש ולסרוגין (במיוחד בהמשך העמק, קדימה) מכוסה בצל. אין רוח ולא יורד גשם אבל יש הרגשה של סערה שמתקרבת ובאה... 

אז אני הולכת לבד במרץ ובהנאה גדולה מאוד, נהנת מהשקט והשלווה, מהנוף החום-צהוב המרתק שמקיף אותי עד שאני מגיעה למבנה אבן ישן הרוס – שהוא landmark ידוע של השביל ותמונתו מתנוססת בגאווה בכל בלוג ואלבום תמונות של ה- WHW – גם שלי! – Tigh-na-sleubhaich הוא השם :)

למרות האיום בגשם, שאני לחלוטין מאמינה לו כשאני מרימה את הראש אל השמים, אני עוצרת פה. מורידה את התרמיל, מוציאה בננה ומאפה רך ומתיישבת לאכול. זה לא שאני רעבה כ”כ, הלכתי רק כשישה קילומטרים ועדיין בוקר – אני פשוט לא רוצה לחלוף בריצה על פני חלקת העולם הנפלאה הזו. 

הינה, הוא הגיע – הקטע של השביל שגורם לי להרגיש הכי ברת מזל בעולם, ממש עכשיו, ממש כרגע. אולי זה האור בשמים, אולי זה הלבד-לבד שלי, אולי ההבנה שעוד ממש מעט זה הולך להיגמר – לא ממש אכפת לי, אני לא זקוקה להסברים, אני כבר יודעת. ה- WHW הוא לא ה- TMB, והוא לא Everest Base Camp. אין קרחונים, ועמקים תלויים או בקתות הרים מבודדות, ההרים פחות גבוהים והנוף בד”כ פחות דרמטי – אבל השביל הזה חודר בעדינות בלתי מתפשרת בדיוק לאותו מקום בגוף – ללב שלי.

emoji

אני ממשיכה ללכת עם השביל מערבה עד כמה שאפשר – עד שהנהר פונה בעיקול רב התפלגויות צפונה – והשביל שלי איתו.

אני מגיעה לאיזור שרועות בו כבשים בסמוך לגדרות של מכלאה בדיוק כשמתחיל לטפטף.

במפה שלי מצוין שאני אמורה להכנס כאן ליער שחלקו נגדע. אבל כל מה שאני מוצאת זה מספר קטן מאוד של עצים חיים והרבה מאוד גדמים שמכסים מדרון שלם. ביחד עם האפור שממלא עכשיו את השמים, מחליף את הצהוב היפיפה של הבוקר – המראה הוא קצת עגמומי.

ככל שאני מתקדמת הולך ונעשה יותר ויותר אפור.

פתאום, באיזה קטע של עלייה לגבעה חשופה למדי, מתחילה לנשוב ברגע רוח חזקה ופראית שבאה במערבולות, בלי כיוון מוגדר. ותוך שנייה אחת, נפתחות ערובות השמים ומתחיל מבול!

התרמיל שלי עטוף בכיסוי גשם מהיום הראשון של השביל אבל, נאמנה לאני הסקוטי שלי, אני עדיין בחולצה קצרה מנדפת (למרות שכבר חצי שעה לפחות אני מתקדמת בטיפטוף). עכשיו הסיטואציה היא כבר אחרת, ואני שולפת בתנועה מהירה את הפונצ’ו מהכיס שבצד התרמיל. אלא שללבוש אותו ברוח אלימה שכזו – זה לא כ”כ קל! אני נאבקת ברוח כמה דקות ארוכות – בלי שיש איזשהו מחסה נראה לעין – עד שאני מצליחה סוף-סוף להכנס, ביחד עם התרמיל שלי, אל מיתחת ליריעה הירוקה שלי.

בינתיים המשקפיים שלי כבר מכוסות לגמרי בטיפות עבות של גשם ואני כולי מוקפת בענן – כשאני ממשיכה ללכת הראות היא כבר די מינימלית. אני רואה את השביל – שהפך לנחל – אבל כמעט כלום מלבדו.

בתוך הבלאגן הפתאומי שהפר לי את השלווה – כנראה שאיבדתי לגמרי את חוש הכיוון ובשלב כלשהו אני משוכנעת כמעט לגמרי שהשביל לוקח אותי בכיוון דרום... למרות התנאים הלא נוחים, אני מציצה במפה – אני מזהה כמה מקטעים קצרצרים שפונים לרגע דרומה – אבל לפי גודלם הם רק עיקולים זעירים בשביל, ולמיטב הבנתי – כבר עברתי אותם כשעליתי לגבעה שבה תפסה אותי הסערה. הכיוון הברור של מקטע השביל שאני אמורה להיות עליו עכשיו הוא – צפון מערב. אבל אני הולכת בכיוון הזה, שהמצפן הפנימי שלי אומר לי שהוא דרום, בשטח די פתוח בקצב מהיר כבר כמה דקות ארוכות...

אני מרגישה קצת מבולבלת וקצת מודאגת אבל אני די בטוחה שלא פיספסתי שום פיצול שביל. סימון אמנם לא ראיתי כבר די מזמן, אבל זה אופייני ל- WHW – סימון מופיע בחלק מהמקטעים רק כשיש בו ממש צורך (בד”כ בנק’ פיצול) ולא סתם-כך כדי לתמוך נפשית במטיילים חסרי בטחון... :) 

אין לי שום מאפיין נוף שאני יכולה להתאפס עליו מהסיבה הפשוטה – שאין שום נוף עכשיו – האופק שלי לכל הכיוונים עטוף בערפל. אז אני מחליטה להמשיך ללכת לפחות בינתיים. בסה”כ אני על שביל – איזשהו שביל – מוצף במים אבל ברור לגמרי. 

אני מתקדמת עוד רק קצת ולשמחתי הרבה מגיעה ליער. אני נכנסת אל בין הענפים ומיד מרגישה הרבה יותר מוגנת – מהרוח, מהגשם ומהערפל. אני מנגבת בסבלנות את המשקפיים הרטובות שלי ומתבוננת שוב במפה – הפעם בליווי מצפן! אני מרגישה הקלה גדולה כשהמצפן – לא הפנימי, אלה האמיתי – שלי מאשר שאני הולכת לגמרי בכיוון הנכון – צפון-מערבה. בד”כ יש לי חוש התמצאות טוב למדי אבל הפעם... פיקששתי בגדול.

אני מזהה בקלות את הנקודה המדויקת על השביל בה אני נמצאת וממשיכה ללכת, מוגנת, בתוך היער. 

עכשיו כשאני כבר שוב בטוחה בדרך שלי, אני רגועה ויכולה לחזור להנות מהשביל. והיער בקטע השביל הזה הוא כ”כ, כ”כ יפה... העצים – מחטניים ברובם – מסודרים שורות, שורות, גזעי העצים – ולפעמים גם חלק מהענפים – מכוסים בטחב שמכסה גם חלקים נרחבים מהקרקע שבמקומות אחרים היא חשופה או שצומחים עליה מיני שיחים על עלים רעננים.

אבל הקטע המקסים הזה לא ארוך ואני מגיחה מהיער היפה, לצערי הרב, לקטע יער כרות נוסף.

וגרוע מכך – בקטע הזה מתבצעות עבודות ממש בימים אלו, ממש עכשיו. אני שומעת מרחוק רעש של מסורים והשביל נעשה פתאום רחב מאוד, ומכוסה “אבנים קצוצות” (חצי כבוש) וחרוש ע”י גלגלי משאיות. ולמרות שהשביל בוצי נורא הוא עדיין מהודק מאוד והאבנים החדות שמכסות אותו מכאיבות לי בכפות הרגליים וכואב לי פתאום גם ברגל שמאל מעל לקרסול...

הקטע הלא מהנה הזה נמשך נראה לי לפחות שעה שבה אני פשוט הולכת מהר, בירידה, מושכת את עצמי קדימה, עד שאני מגיעה סוף-סוף – צולעת, כואבת ומתוסכלת אל מורד ההר, אל הכביש שמוביל ל- Fort William.

Ben Nevis, שהוא ההר הגבוה בבריטניה, אמור לקשט את הירידה לכאן – וגם את הדרך הלאה – אבל אני מזהה בקושי משהו שהוא אולי בסיס של הר בכיוון המתאים. בגלל שאני מרגישה שהיום קצת נהרס לי, אני מחליטה לעצור. אני מתיישבת בצד, מתחת לעץ על איזו אבן. יש לי עוד רק כקילומטר ללכת לאורך השביל, שהוא בעצמו לאורך הנהר – עד לפאתי Fort William. לא מתאים לי לסיים שביל כשאני ככה קצת ב- down ולא ממש נהנת. הגשם בינתיים כבר נחלש ויש שוב רק drizzle, אני מורידה את השיכמייה ומוציאה את ה- GORP מהתרמיל ולוגמת את שארית המים בפאוץ’ שלי ויושבת ככה ומכרסמת. 

בראש עוברות לי כל מיני מחשבות – כמו סרט נע שמסכם את הימים האחרונים. אני מסתכלת מסביב – מתעלמת מהמכוניות המזדמנות שחולפות על פני. הכביש הצר מוקף בצמחייה רעננה וירוקה ומהצד השני של הכביש יש דשא/עשב ואת הנהר שזורם בקצב. אני נושמת עמוק והאוויר מאוד רענן ונקי. אני נותנת לעצמי להרגיש את העייפות שהצטברה לי בגוף – בזמן הליכה היא ומשקל התרמיל מתנקזים לכפות הרגליים המסכנות שלי – אבל ככה כשאני יושבת עם התרמיל מונח לצידי, אני מצליחה מהר מאוד להחזיר לעצמי את האיזון. 

אני מזכירה לעצמי שהלכתי כבר יותר מ- 90 מייל – שזה יותר מ- 144 ק”מ – בששת הימים האחרונים. אני מזכירה לעצמי שזה בסדר שיש לפעמים כאבים וקשיים – במסע כזה זה הגיוני ונורמלי. אני מזכירה לעצמי שבטרק הזה ישנתי בדיוק לילה כן – לילה לא, והלילה האחרון היה מאלו שלא, אז עייפה זה מה שאני צריכה להיות עכשיו. 

ואז אני מזכירה לעצמי ש(רק) קצת יותר מקילומטר לפני הסיום זה בדיוק הזמן להרגיש ממש (אבל ממש) גאה בעצמי.

אני דוחפת את השקית עם שארית ה- GORP לכיס בתרמיל, מעמיסה אותו על הגב שלי וממשיכה במסע, על המדרכה, לאורך הכביש שמוביל ל – Fort William.

זה לא שכפות הרגליים שלי כואבות עכשיו הרבה פחות. אני פשוט פחות עסוקה בהן. אני מרגישה כ”כ גאה עכשיו שדי קשה לי להתרכז במשהו אחר.

יום שלישי, ה- 30 לספטמבר, 2014 – 14:10, ליד ה- Original End of The West Highland Way !

על המשך המסע שלי בסקוטלנד - אחרי הטרק