JMT 05

יום שני, ה- 31.8.

ב- 7:15 אני מעמיסה את התרמיל ונפרדת מהמחנה הנעים ליד Ediza Lake Trail Junction.
 השביל מתפתל כלפי מטה לצד Shadow Creek שמימיו זורמים בקצב. הערוץ סלעי מאוד והמים לעיתים מקפצים במפלונים קטנים ולעיתים נאספים בבריכות אבן כהות (באחת כזו רחצתי בהנאה אתמול לעת ערב).

אני חוצה גשר ומגיעה בסביבות 7:45 ל- Shadow Lake.

האגם ממלא מעין כערית מוקפת הרים סלעיים. הדפנות שלו מסולעות ותלולות - יש גדה צרה מאוד והוא לא נראה מתאים לקמפינג.

בשעת בוקר מוקדמת שכזו האגם שליו מאוד. אין טיפה של רוח והמים הירוקים-כהים דוממים ומלאי השתקפויות. השם - "Shadow Lake" - בהחלט מובן לנוכח המראה.

אני יודעת שיש עלייה, לא ארוכה, שמזגזגת במדרון תלול בין Shadow Lake לאגם הקטן שמעליו - Rosalie Lake. אבל במפה לא מצוין הגובה של Rosalie Lake ובכל מקרה - מה זו כבר עליה קטנה בשבילי?

כשאני פונה לטפס על המדרון המיוער בצידו הדרום-מזרחי של האגם אני מוצאת סידרה מרשימה בהחלט של זיגזגים ששוברים את התלילות (אבל גם מאריכים את הדרך).

המים הכהים של Shadow Lake מציצים בין העצים, למטה, פה ושם - מלווים אותי כמעט כל הדרך למעלה.

-

בערך ב- 8:15 אני מגיעה לקצה העליון של המדרון. אני פוסעת במעבר הרים ברור - בשביל שעובר בין שני סלעים מאוד גדולים, משאירה את Shadow Lake מאחור ורק כמה צעדים אחר כך, Rosalie Lake כבר ניבט אלי, כמה עשרות בודדות של מטרים למטה.

זה אגם קטן יותר וגם הוא ירוק כהה ושליו מאוד. יש לצידו מספיק שטחים ישרים שנראים מתאימים מאוד לאוהל, ידידי האמריקאי-איטלקי עבר על פני האוהל שלי אתמול כשפניו מועדות לכאן אבל בשעה 8:30 בבוקר - כבר אין פה אף אוהל.

אני מתעכבת קצת לחופו של האגם, מתמסרת לשלווה ולשקט שמזמן לי הבוקר הזה. ואז אני חוזרת לשביל ומתפתלת איתו קברת דרך קצרה - מאגפת את האגם עד לקצהו הדרום-מזרחי שם אני חוזרת לזגזג במעלה המדרון.

העלייה היא הפעם קצרה ומתונה הרבה יותר וקצת לפני 9 בבוקר אני כבר נמצאת לחופי של האגם השלישי בסידרה - Gladys Lake הקטנטן. ירוק-כהה ושקט מאוד - כמו שני אחיו הגדולים.

-
 אני עומדת לחופו החולי של Gladys Lake ומתבוננת לכיוון מזרח - אל מעבר לגדה הנגדית של האגם, שהיא ריקה מעצים. מה שמושך את תשומת ליבי - הם השמים. הם מאוד "מעושנים". אני יודעת שאני הולכת ומתקרבת לשריפת היער העצומה שמתחוללת, כבר שבועות ארוכים, ב- King's Canyon. ועכשיו, לראשונה מאז יצאתי לדרך, לפני כשלושה שבועות, מדרום לאגם טאהו - אני מתחילה להרגיש את הסימנים של השריפה הזו ואולי אפילו לתהות לגביהם טיפה...

אבל לעת עתה, העשן נראה רחוק כל כך... ואחרי עצירה קצרצרה אני שוב צועדת בשביל. וזו שוב עלייה קצרצרה ולא תלולה ביער. אני מגיעה לקצה העליון של המדרון תוך דקות.

ואז מתחיל החלק השני של הבוקר - ירידה ארוכההההההה, מתונה בד"כ, לכיוון Lake Johnston.
 הקטע הזה משעמם קצת בעיני. היער מאובק להחריד וחד-גוני ואין שום נוף. אני צועדת מהר, נותנת לרגליים שלי להתדרדר עם המדרון ולמחשבות שלי לרחף אי שם... למעלה.

-

קצת לפני שאני מגיעה לאגם, אני פוגשת צמד מטיילים עמוסי ציוד - בני האנוש הראשונים שלי לבוקר זה.

יחסית לטיפטוף הנעים של אנשים לאורך ה- JMT עד כה, זה היה בוקר מבודד מעט. אולי תוצאה של הריחוק מהיוסמיטי.

-

Johnston Lake הוא אגם קטן וחביב. הוא מוקף עשב צבעוני ואיזשהו חומר (אולי צמח) בעל צבע אדמדם צף על פני המים.

אני לא מתעכבת לצידו יותר מכמה דקות.

-

בקטע הבא הנוף משתנה פתאום - נפתח לתוך קניון עמוק בעל תצורות סלע מעניינות.

וב- 11 בבוקר אני כבר ניצבת לצד השלט שמודיע לי כי הגעתי ל- Devil's Postpile National Monument!
 hooray!

-

משום מה, המקום הזה די הסעיר את דמיוני, כשקראתי עליו מהבית (אני כבר לא יודעת למה, אולי זה היה השם). אני שמחה שהגעתי לכאן מוקדם ומתכוונת לבלות ב- National Monument הזה קצת זמן, לפני שאמשיך ללכת.

בפועל אני יכולה לומר שממש לא התלהבתי! סיירתי בשבילי בשמורה, קראתי את רוב ההסברים על אודות המשושה וחשיבותו בטבע... זה לא עשה לי את זה. חביב בקושי.

ב- 12 בערך, מאוכזבת למדי, פניתי לכיוון Red's Meadows.

חוות-הסוסים / rustic resort הזו היא נקודת האספקה הבאה שלי.

לפי ב”תכנית ההליכה” שרקמתי לפני היציאה למסלול (שמשמשת בעיקר לתכנון אספקה; מבחינת הליכה אני ממש לא עוקבת אחריה באדיקות) הייתי אמורה להגיע לפה רק מחר בבוקר, להשלים אספקה פה בחנות ולהמשיך ללכת, באיזור הצהרים.

כשאני מגיעה למקום, עוד לפני השעה 1 בצהרים, אני מגלה גן עדן עלי אדמות - נווה מדבר של ממש, או במילים פשוטות: יש כאן מקלחת!

תוסיפו לזה חדר כביסה + מיטה ויוצא מה שאני מכנה "השילוש הקדוש": מיטה-כביסה-מקלחת.

לוקח לי בדיוק חצי דקה להפרד מ- 55 דולר בתמורה לשילוש!

המיטה מגיעה בדמות hiker's room - בקתת עץ פשוטה, שמצוידת במיטת קומות ועוד איזה פוטון, שמיועדת בעצם לשניים-שלושה מטיילים; יש חשמל ביחידה, השרותים משותפים וכנ"ל המקלחת. אני כבר לא זזה מפה היום לשום מקום!

אני מחזירה לעצמי חלק מהסכום (הזניח!) שהושקע (בצורה נבונה ושקולה!) בהנ"ל (אם אתם שואלים אותי - זו היתה במילא מציאה!) כשאני מצליחה להשלים את כל האספקה שחסרה לי ב- hiker's box המתפקע שעומד בכניסה לחנות (שגם היא מצוידת היטב, אף כי המחירים, כצפוי, יקרים בהשוואה למוצרים מקבילים בחנויות בערים).

-

בזמן שאני ממתינה לכביסה שלי אני "מפרקת" בקלילות כמה (וכמה, וכמה...) חבילות של M&M וגם בוטנים וחטיפי אנרגיה - גם הן באדיבות ה- hiker's box.

כבר מזמן הכפלתי את כמויות המזון היומיות שלי. אם התחלתי עם שקיק אחד של קוואקר לארוחת בוקר ושקית אחת של mountain house (או משהו דומה) לערב - עכשיו אני כבר פותחת כל בוקר עם שתי חבילות קוואקר (תודה לאל שיש אותן בכל כך הרבה טעמים!) ומקנחת כל ערב עם מנה של פירה אינסטנס בנוסף למנה חמה כלשהיא.

במהלך ההליכה אני טורפת 2-3 Cliff Bars לפחות בלי למצמץ (וזה אחרי שכשטיילתי עם אחי בקנדה נתתי לו חצי מה- bar האחד שלי, כי לא הצלחתי לסיים אותו...).

למרות זאת החגורה של התרמיל שלי כבר מהודקת ממש עד הסוף - והוא עדיין מחליק לי מהמותן אל הישבן מידי פעם.

-

לקראת ערב (כלומר: בסביבות 5, חח), כשאני יושבת לי נקייה וריחנית, עטופה בבגדים הנקיים והריחניים שלי , לצד אחד משולחנות הפיקניק במדשאה של Red's Meadow (מתענגת על קיומו של wifi!), מגיעים למקום מארק וסאם!

איזה כיף לפגוש בהם שוב!

הם מיוזעים ומטונפים ונראים רצוצים למדי. הם מתכוננים לאכול פה ולאסוף חבילות אספקה ששלחו לעצמם לכאן ואז להמשיך עוד קצת ללכת ולהקים את האוהל שלהם איפשהו... קצת הלאה מכאן.

אבל גם הם נכנעים לשילוש ומחליטים להשאר.

על המדשאה של החווה מפוזרים מטיילי PCT / JMT – כולל כאלו שבאים מדרום.

אע”פ שעד הגעתם של מארק וסאם אני לא מצטרפת לאף חבורה, כבר קשה לי להתעלם מ”שיחות העשן” (אני מכנה אותן “smoke talks”).

כולם מדברים על השריפה ב- King's Canyon (שההמסלול עובר בו, בהמשך).

החברה שהולכים דרומה – מנסים להבין את ההשפעה של השריפה על ההליכה בשביל, בעוד החברה שצועדים צפונה מנסים לסייע מנסיונם.

יש פה גם כמה חבר'ה שדילגו על המקטע המעשן – והגיעו ל- Red's Meadow, דרך Mammoth, בתחבורה ציבורית, והם ממשיכים צפונה מכאן.

על השריפה המדוברת שמעתי כבר כשהגעתי לארה”ב (לפני קצת יותר מ- 3 שבועות), במהלך ההכנות שלי למקטע ה- PCT. אבל במרחק של בערך ארבעה שבועות ממוקד האש, ההתעניינות שלי בה לא היתה אישית בכלל. הצטערתי מאוד על האובדן הנורא - של הטבע ושל חיי אדם. בוודאי שלא חשבתי שתהיה לשריפה הזו איזושהי השפעה ישירה עלי.

גם ב- Wilderness Office ביוסמיטי, כשניגשתי לאסוף את הפרמיט ל- JMT, נידון נושא השריפה (אני אפילו לא זוכרת אם אני זו ששאלתי או שהריינג'ר יזם את השיחה). אני זוכרת, במעומעם, שההריינג'ר ציין משהו לגבי הרבה אנשים שפורשים מהשביל בגלל האש... אבל אחר יום-יומיים זה די יצא לי מהראש.

האדם בחנות מספר לי שה- hiker's box שלהם השנה עמוסות כל כך בגלל אחוזי הפרישה הכל כך גבוהים בקרב המטיילים...

-

ועדיין, כשהלכתי לישון בבקתה הקטנטנה שלי ב- Red's Meadows - אני לא זוכרת שהייתי טרודה מידי במחשבות על אש ולא חושבת שחילחל בי ספק אמיתי אודות היכולת שלי לסיים את השביל (מסיוטי הדובים שלי כבר נגמלתי מזמן!).

LITTLE DID I KNOW...

---

סיכום היום:
נקודת התחלה - Ediza Lake Trail Junction
נקודת סיום - Red's Meadow Resort
מרחק - כ- 12 מייל / 19 ק"מ (+ סיור ב- Devil's Postpile).
זמן ברוטו - כ- 5:30 שעות (כולל כשעה ב- Monument).
המחצית הראשונה של היום - עליות וירידות בין 3 אגמים. בהמשך - ירידה ארוכה ביער. מבחינה נופית זה יום הרבה פחות מתגמל מהימים הקודמים.
Devil's Postpile National Monument לא הלהיב אותי בכלל.
אין בעיה אמיתי של מים לאורך המסלול. יש מקורות סבירים במרחקים לא גדולים.
 Red's Meadows זה אחלה של מקום! אפשר להשתמש במקלחת ובמכונות הכביסה (תמורת תשלום) גם אם לא לנים במקום. יש מסעדה וחנות מצוידת ו- wifi. אפשר לשלוח אליהם חבילות אספקה ולאסוף אותן שם (קראו באתר שלהם איך). יש גם אתר קמפינג לא רחוק.

--

להמשך המסע