פרק 5 - להתראות נאמצ'ה, שלום גוקיו.
הגיע הזמן לעזוב את נאמצ'ה. איזה כיף לדעת שאני עוד אחזור לשם -; לקראת סוף המסע, בדרך חזרה.
אני שוב עושה את דרכי במעלה הכפר אל פינתו הצפון מזרחית. יום שמש צלול, רק מעט עננים לבנים יפיפיים מקשטים את השמים.
עם היציאה מהכפר -; בשביל המשותף לצועדים הישר לעבר Everest Base Camp ולאלו שכמוני הולכים לגוקיו -; מתמעטים הבתים בהדרגה. השביל הוא שביל מרפסת, שמתפתל לו על צלע הר, חשוף למדרון מימין.
התנועה בשביל עירה בשעת בוקר מוקדמת שכזו -; מקומיים די רבים, סבלים ואחרים, חולקים את השביל איתנו -; המטיילים. לא מעט ילדים (בעיקר בני נוער) מכפרים בסביבה, עושים את דרכם לנאמצ'ה -; לבית הספר -;בחבורות קטנות ועליזות כשהם לבושים מדים אחידים, כחולים וענובים כולם עניבות (בנים ובנות כאחד).
![מקומיים ומטיילים על השביל.]()
הנוף נהדר כל הזמן -; אני הולכת ומתקרבת ל- Ama Dablam (שפסגתו הגבוהה היא בגובה 6856מ') -; שצורתו הייחודית מושכת את העין והוא ללא ספק מאפיין הנוף ה"שולט" במשך כל היום. נמוך מתחתי (מימיני -; מדרום ואח"כ ממזרח) עמק ססגוני -; על כפריו ושדותיו המתחלפים ככל שאני מתקדמת. מראה שמלמעלה הוא מעורר עניין ומשמח. במיוחד מדהים לראות את הכפר הגדול Phortse שממוקם הרחק ממני, על הגדה הנגדית, ממש במפגש העמקים של ה- Dudh Koshi (שמגיח מצפון) והנהר שמגיע ממזרח ומנקז את העמקים האדירים ה- Khumbu וה- Imja. הכפר הזה, על שדותיו הרבים, מאכלס איזור יחסית גדול ויחסית שטוח באמצעו של צלע ההר -; מן "כפר תלוי" בין שמים וארץ.
ב- Sansa (כפר קטנטן וחסר עניין) השביל מתפצל: צפונה להולכים לגוקיו, מזרחה לממשיכים לאברסט.
אני פונה צפונה והשביל היפיפה מתחיל לטפס בחדות רבה יותר.
כמה שאני נהנת -; כך אני גם מתקשה הבוקר. פתאום התרמיל מרגיש לי כבד מאוד והנשימה המאומצת מכבידה (אע"פ שאני כבר נוטלת אורמוקס ולפחות לא סובלת מכאבי ראש ומנמלול בקצות האצבעות).
אני רגילה להיות מטיילת חזקה. טרק זה לא תחרות ולא באמת משנה (לפחות לדעתי) כמה זמן לוקח כל קטע (אני גם לא ממש חזקה במעקב מדויק אחרי השעון). אבל מניסיון של טרקים קודמים,הקצב הטבעי שלי הוא בד"כ מהיר יחסית -; במיוחד בקטעים של עליה.
הבוקר אני ממש מזדחלת, במיוחד אחרי התפצלות השבילים עם התחדדות השיפוע. השביל גם עתיר במדרגות אבן, לא אחידות -; לא המדרך האהוב עלי! אני מעדיפה (בהרבה!) אדמה -; גם אם אלו סלעים או דרדרת -; אבל הנפאלים אוהבים לרצף את השבילים שלהם, עד כמה שניתן (לא רק באיזור האברסט -; בנפאל בטרק הפון-היל סבלתי הרבה יותר מהתופעה).
בקיצור -; יש ימים בכל טרק שמשום מה קשה בהם (לא תמיד בהתאם לנתונים הטכניים של המקטע). בשבילי זהו יום כזה והביטחון שלי קצת מתערער פתאום. האם אני באמת מסוגלת לו, לאתגר הזה שלקחתי על עצמי?!?!
בסביבות 11:30 בבוקר, אחרי כ- 3 שעות של הליכה, אני מגיעה ל- Mong La.
זהו מעבר הרים צר ותלול, בגובה 3970מ', שבאופן די מדהים, יושבים בו -; ממש על קצה המדרון, כארבעה בתי תה צפופים (חלקם משמשים גם כבתי הארחה) במיקום משגע.
מאחר וע"פ ה"הנחיות" (להתמודדות עם הגובה) אני "אמורה" לבלות את הלילה בגובה הנמוך מ- 4000מ', עומדות בפני שתי אפשרויות:
האחת, להשאר כאן -; במונג. השנייה -; להמשיך עוד פחות משעה, למטה, אל צידו השני של המעבר, אל הכפר Phortse Tenga (בגובה 3680מ').
שתי האפשרויות אינן אידיאליות מבחינתי.
לעצור כאן זה אומר לסיים עכשיו את יום ההליכה (כאמור -; עוד לא צהריים), במקום שחוץ מארבעה מבנים מאוד בסיסיים אין בו כ-ל-ו-ם (חוץ מנוף מרהיב לכל עבר...). אמנם היה לי בוקר קצת קשה אבל אחרי שאני יושבת פה לנוח כרבע שעה אני כבר מאוששת ורוצה להמשיך ללכת.
להמשיך למטה זה אומר שבמידה וארגיש שוב את השפעת הגובה, וארצה או אאלץ להיחלץ מכאן -; יהיה עלי לעשות את הדרך תחילה למעלה -; במעלה המעבר התלול (משימה לא קלה -; שעשויה להיות אפילו מסוכנת לאדם שלא חש בטוב במיוחד אם מדובר במחלת גבהים).
לעצור כאן זה אומר לסיים עכשיו את יום ההליכה (כאמור -; עוד לא צהריים), במקום שחוץ מארבעה מבנים מאוד בסיסיים אין בו כ-ל-ו-ם (חוץ מנוף מרהיב לכל עבר...). אמנם היה לי בוקר קצת קשה אבל אחרי שאני יושבת פה לנוח כרבע שעה אני כבר מאוששת ורוצה להמשיך ללכת.
להמשיך למטה זה אומר שבמידה וארגיש שוב את השפעת הגובה, וארצה או אאלץ להיחלץ מכאן -; יהיה עלי לעשות את הדרך תחילה למעלה -; במעלה המעבר התלול (משימה לא קלה -; שעשויה להיות אפילו מסוכנת לאדם שלא חש בטוב במיוחד אם מדובר במחלת גבהים).
ידעתי (והתכוננתי מנטאלית לכך) שבטרק הזה, בגלל מגבלות הגובה, ימי ההליכה יהיו לעיתים קצרים מאוד. כאן במונג זה קשה במיוחד כי המקום הוא זעיר ממש ואין מסלולי צד שניתן למלא בהם את יתרת היום. בכל זאת, לאור הקושי שלי עד כה להתרגל לגובה, אני מחליטה אחרי התלבטות ארוכה, לסיים את היום שלי פה.
אני נכנסת אל ה- guest house העליון -; ה- Snow Land View Lodge ומבקשת חדר ומתמקמת ב"בית" החדש שלי. ידעתי שהתנאים מכאן והלאה (צפונית מנאמצ'ה) יהיו בסיסיים יותר ויותר. לוקח לי כמה דקות בלבד לקבל מושג לגבי מה זה בדיוק אומר.
החדר הקטן שלי (100 רופי ללילה) הוא אחד משורת חדרים במבנה ארוך, עטוף פח, שלכל אורכו מרפסת שמשקיפה לנוף (כדאי לתלות כביסה/מגבת, מיד עם ההגעה! יש אוויר נפלא).
בקצה אחד של השורה -; שרותי בול פגיעה וחדר מקלחת. בשניהם אין מים זורמים (כמובן...). יש נורה אחת המשתלשלת מהתקרה (אנרגיה סולרית) -; אבל כבר עכשיו (שעת צהריים של יום צלול) כשסוגרים את הדלת חשוך מאוד בפנים וצריך להשתמש בפנס הראש.
בחדר מבפנים -; שתי מיטות יחיד, פשוטות מאוד (קרש עם ארבע רגליים ומזרון דק). הקירות עטופים בעץ-דיקט (לא צבוע ולא מבודד). וזהו.
אחרי ש"השלתי" את התרמיל בחדר, אני נכנסת למסעדה. גם היא ספרטנית ביותר וקצת אפופת עשן וכבר עכשיו -; צהרים של יום שימשי -; קר בפנים.
אני מבקשת מים, לשתיה (אחרי שטהרתי אותם ביוד כמובן!) וכדי לרחוץ פנים וידיים ובעלת ה- guest house ממלא לי את הבקבוק מחבית גדולה שמוצבת במטבח (יש גם חבית כזו בחצר, קצת מאחור, כך גיליתי מאוחר יותר -; שם יותר נוח להתנקות ולצחצח שיניים ולא צריך להטריח את בעלת הבית בכל פעם שצריכים מים).
אחרי שאני מתנקה קצת בחדר (לא ממש מקלחת -; רק מנגבת את עצמי במגבת רטובה) ומחליפה לסט הבגדים ה"נקיים" שלי (...), אני עוטה עוד שכבת פליס עבה וחוזרת למסעדה.
התיאור הזה של ה- guest house ושיגרת ההתארגנות הזו מאפיינים, פחות או יותר, הרבה מהימים שלי בטרק. ולא -; הפשטות של המקום לא ממש מפריעה לי, בד"כ (כי לקראת הסוף הלכלוך כבר התחיל להכביד עלי וגם כשהתקלחתי -; לא הרגשתי אף פעם ממש נקייה; גם הקור). זה משהו שמעורר את סקרנותי, שאני צריכה להסתגל אליו -; אבל מקבלת בהבנה רבה. להפך -; מבחינות מסוימות זה די מדהים אותי -; הזמינות של תקשורת למשל היא יותר משציפיתי וגם מגוון המנות והיעילות הרבה שבו פועל המטבח הבסיסי כ"כ. החשמל (מופק מאנרגיה סולרית) הוא בדרך כלל דל (בעוצמתו) ומוגבל לשעות מצומצמות) ולא צפויות) של היום -; אבל עדיין -; יש חשמל.
ולתנאים האלו יש גם פיצוי. והפיצוי מבחינתי הוא יותר מהולם! קודם כל ובעיקר -; בדמות הנוף! ואח"כ גם בדמות מפגשים קטנים עם אנשים -; מטיילים כמוני ומקומיים.
קראתי לפני הטרק (בפורום בינלאומי כלשהו) המלצה על ה- guest house הזה. נאמר בה שהוא בסיסי אבל לבבי ומסביר פנים. "בסיסי" כבר הבנתי... עכשיו חיכיתי ל"מסביר פנים"... אז זהו ש -; לא הייתי צריכה לחכות הרבה.
אני כאמור מקדימה מעט את העונה הבוערת. מהרגע שהשביל התפצל ליד Sansa פגשתי רק עוד קבוצת מטיילים אחת על השביל (ארבעה צרפתים צעירים -; 3 בנות ובן -; נחמדים, פגשתי שוב ושוב בהמשך; הם המשיכו מכאן היום למטה) וב- guest house שלי אני האורחת היחידה היום (למעשה בכל ה"כפר").
כשאני חוזרת למסעדה בשעת צהריים (אחרי שהתארגנתי), עם יומן וספר, אני מזמינה מרק שום (די תפל), גבינת יאק (טעימה מאוד!) וקנקן תה ומתיישבת לשתות, לכתוב, לקרוא ולנוח. אחרי שאני מסיימת לאכול ולכתוב ופורסת את אבריי על הספסל אני שוקעת לי בספר. בעלת הצימר מגיחה מהמטבח, היא אוספת מאחת הפינות כרית רכה ושמיכה עבה, כבדה ומפנקת. מכיוון שרק שתינו כאן ואין לה ממש עבודה (את אחה"צ היא מבלה במעט מתלות ובשיחה ארוכה עם שכנתה -; בעלת guest house סמוך -; שמתנהלת בצעקות וצחקוקים מחצר לחצר) אני מניחה שהיא מתכננת להתיישב בעצמה על אחד הספסלים. אבל היא ניגשת אלי, ובעדינות (היא יודעת רק מעט מאוד אנגלית) מניחה את הכרית בין הגב שלי ומשענת העץ ומקפלת את השמיכה לגודל כזה שיתאים לי בדיוק -; ועוטפת אותי... כמו שעוטפים בובה או תינוק...
ומאותו רגע, נשכח הקושי של היום (ביומן שלי כתבתי רגע לפני לסיכום היום: "יום של נופים מרהיבים וקושי פיזי קצת מבהיל"), העובדה שהחלפתי לבגדי ה"נקיים" בלי להתקלח ממש, שבחדר שלי קפוא כבר בצהריים, שיש לי עוד חצי יום להעביר רק עם עצמי (כמעט) והשירותים שלי הם רק בור. התנאים? הם לא מרגישים לי בסיסיים בכלל -; הם הכי-הכי-הכי מפנקים שיש!
