יום ד, ה- 2 לספטמבר, אחה"צ

אחרי מקלחת וכביסה וארוחת ערב "אמיתית" במסעדה של ה- Vermilion Valley Resort, אני מתפנה לארגן את המשך ההליכה שלי...

אני אוספת את חבילת האספקה ששלחתי לעצמי, ועוברת על ה- bearbox ועושה ערימה של דברים שאני לא צריכה (קצב ההליכה שלי עלה ויש איתי יותר חבילות דייסה למשל, לבוקר, ממה שאני צריכה) ורשימה של חוסרים שאני צריכה להשלים פה בחנות.

אבל אני מוצאת את עצמי מעט מתקשה להתרכז בהכנות, בגלל חוסר ודאות שמתחיל לנקר בי... לגבי המשך השביל.

כשהגעתי לכאן פגשתי את Severino - גבר איטלקי-אמריקאי שצועד זו הפעם ה- 13 (!!!) על השביל. פגשתי אותו בימים שעברו, פה ושם, ויצא לנו ללכת קצת ביחד ולשוחח.

בארוחת הערב, הוא מודיע לי שהחליט לפרוש מהשביל בגלל האוויר. "במילא לא התכוונתי להגיע הפעם עד וויטני", הוא "מתנצל".

והוא לא היחיד שפורש... יש כאן עוד זוג אמריקאים, מבוסטון, וגם הם החליטו לעצור כאן ועוד שתי בנות צעירות שפורשות מחר.

דווקא זוג צעיר, הבחור הוא אמריקאי-קליפורני ורעייתו היא שוויצרית במקור, שהגיעו מכיוון דרום מרגיעים שהשביל עביר, והראות "לא כזו גרועה כל הזמן". אבל אז הבחורה מוסיפה ש"בוקר אחד היו לנו חתיכות קטנות של עפר-מדורה על האוהל"...

-

לנוכח ריבוי הפורשים, והקושי להגיע לנקודת ישוב, ג'ים מארגן לחבורה הסעה לעיר Fresno למחר בבוקר (70 דולר לאדם).

-

במהלך הערב, אני מנסה להתרחק מהחבורה שמתקבצת על הספסלים בכניסה לחנות-מסעדה-משרד.

ה- smoke talk מתסכל ומדכא אותי. אני מעדיפה להתבודד, ומנסה להתרכז בארגון המשך המסע שלי.

אבל מכיוון שאי אפשר כבר להתעלם מהשריפה - שהמוקד שלה נמצא במרחק של כחמישה עד שבעה ימים מכאן - אני קוראת בתשומת לב על אפשרויות היציאה מהשביל במקטעים הבאים ואף מתייעצת עם ג'ים לגביהן.

-

יום ה, ה- 3 לספטמבר

בלילה היה לי קפוא ב- tent cabin הפרטי שלי ובאופן מדהים, למרות שבשני הימים האחרונים הלכתי המון ובקושי ישנתי - אני בקושי מצליחה להרדם.

מאחר שזה אוהל גדול, שהדלת שלו לא נסגרת עד הסוף, ואני ישנה בו לבד - האוויר באוהל לא ממש מתחמם... ולמרות שאני שוכבת על מיטה "אמיתית" (גם אם מיטת שדה - זה עדיין לא המזרון הצר שלי) אני נאלצת ללבוש את כל הבגדים החמים שיש לי וגם לסגור את השק"ש וכרגיל אני מרגישה "לכודה" בתוכה ולא מוצאת לי זווית נוחה לכל האיברים.

בנוסף, יש את המחשבות שמתרוצצות לי בראש לגבי השריפה… ולא כ”כ נותנות לי מנוח.

-

אני קמה מוקדם ומגיחה מהאוהל הגדול שלי אל הקפור שבחוץ וניגשת לשפת האגם, אם אפשר לקרוא לו עכשיו בכלל "אגם".

המראה שנשקף אלי הוא ביטוי (קיצוני!) של כל מה שמטריד אותי.

את הגדה שממול אפשר לראות רק ממש בקושי ואפילו השמש, אף שהיא כבר זורחת בשמים, שולחת קרניים מיואשות דרך המסך האפור ולא ממש מצליחה לחדור.

אחרי שאני אורזת את התרמיל, אני ניגשת לאכול ארוחת בוקר במסעדה.

ובדיוק כשאני מסיימת לאכול ויוצאת החוצה מגיע קבוצה של מטיילים, שחנו בלילה בצד השני של האגם, והגיעו עם הסירה ששלח להם ג'ים לנקודה הכי קרובה לגדה השנייה שאפשר להגיע אליה.

בקבוצה נמצאים מארק וסאם המקסימים וגם עלי ושלושת חבריו ההייטקיסטים מסן פרנסיסקו.

-

אני מתיישבת עם החבורה שוב בתוך המסעדה.

בהתחלה אנחנו מחליפים עדכונים לגבי החוויות שצברנו מאז נפרדנו לאחרונה על השביל.

אבל מהר מאוד אנחנו עוברים לדבר על האש...

ברגע שעלי שומע על האפשרות לארגן מכאן הסעה לפרזנו, הוא מודיע שהוא פורש.

עוד בחור מהקבוצה שלו מחליט קצת אח"כ שגם הוא מסיים כאן (הם במילא התכוננו לסיים ב- MTR, רק עוד יומיים הלאה).

שני החברה האחרים בקבוצה שלהם מודיעים שהם ממשיכים.

מארק וסאם מאוד מתלבטים... סאם נוטה לעצור כאן (הוא במילא לא יכול להמשיך ללכת עוד הרבה, מבחינת זמן), מארק מאוד רוצה להמשיך אבל...

כל השיחות האלו מבלבלות אותי ואני מרגישה שאני צריכה להתרחק ולהחליט לבד.

-

אני שוב ניגשת לאגם ושוב המראה הוא כמו שלט גדול ועצוב שניצב מול העיניים שלי ואומר לי מילים שאני לא רוצה לראות.

אני ניגשת שוב לשוחח עם ג'ים.

בינתיים התאספו פה יותר מידי אנשים שרוצים לעזוב וההסעה של 11 שג'ים אירגן כבר מלאה.

הוא מארגן עוד רכב, שיצא מפה בשעה שלוש.

מארק וסאם, שהחליטו בצער רב לפרוש, יהיו עליו, ובינתיים יש עוד מקום גם בשבילי.

אבל אני מרגישה שזה לחוץ לי מידי. אני פשוט לא בשלה עדיין לקבל החלטה לסיים את המסע. זה בכל זאת חלום שטיפחתי כבר כמה שנים… והולך לי כל כך טוב!

-

הבעיה העיקרית היא, שבהמשך השביל, אפשרויות היציאה הן מעטות ודי מסובכות לוגיסטית.

ג'ים אומר לי שאם אגיע ל- MTR (יום וחצי מכאן, אם אתקדם בקצב בו התקדמתי ביומיים האחרונים) ואחליט שם לפרוש, הוא יכול לארגן הסעה גם מ- Florence Lake, כמה שעות הליכה משם.

שני החבר'ה של עלי שנחושים להמשיך מתכננים לצאת מהשביל כך (וזו גם היתה תכנית היציאה המקורית של סאם).

בנוסף, ג'ים מעדכן אותי שמחר בסביבות צהריים תצא מפה הסעה נוספת לפרזנו...

אני קופצת על האפשרות לא להחליט עכשיו - בתוך כל המהומה של האנשים שרק הכרתי וכבר ניכנסו לי ללב ועכשיו, מוקדם מידי בשביל כולנו, צריך להפרד - ומודיעה לג'ים שאני נשארת פה עוד לילה ומבקשת שישמור לי מקום בהסעה של מחר "ליתר בטחון".

-

השעות הבאות הן שילוב של שיחות ארוכות ומהנות עם החברים ופרדות קצרות ודי עצובות.

אחרי שסברינו עוזב, וגם עלי והבחור האמריקאי-אסיאתי מהחבורה שלו ובהסעה של אחה"צ גם מארק וסאם, אני נשארת לבד ויורדת שוב אל האגם.

-

כבר כשאני צועדת לשם, אני מרגישה את הצביטה בלב.

אני מנסה לחשוב בהגיון , לקבל החלטה עם השכל.

אני מונה את הסיבות שבגללן אני הולכת - חוזרת, שוב ושוב, לשתיים שמובילות אצלי את המצעד (הארוך) של גורמים שבונים את החוויה של שביל:

תחושת החופש והשחרור והנופים.

אני חייבת להודות ששניהם, במידה די רבה, כבר אבדו לי בשביל הזה.

אל מול העובדה ש(בינתיים) השביל עדיין פתוח, וחשוב יותר - בטוח - להליכה, יש את הצורך לבדוק כל הזמן את המצב, ללמוד על דרכי מילוט - זה אלמנט של לחץ ודאגה שפוגע (מאוד) בתחושת החופש שכל כך חשובה לי.

והנוף... אע"פ שלפי דיווחים, וכמו שחוויתי בעלייה ל- Silver Pass, האוויר מתבהר פה ושם והראות משתפרת - רוב השביל במקטע הבא הוא אפוף עשן, והנופים הם... בלשון המעטה - לא בשיאם.

-

פתאום אני יודעת שזהו. ה- JMT שלי מסתיים כאן.

את החלום שלי - לצעוד מ- Lake Tahoe עד ל- Mount Whitney, אני כבר לא אגשים השנה.

את ה- JMT, מסלול שעליו אני חולמת כבר כמה שנים, אני לא אסיים, לא הפעם.

אני חווה כמה דקות של צער עמוק והאכזבה של היא עצומה. העיניים מתמלאות בדמעות...

-

דקות אח"כ, כשאני מודיעה לג'ים על ההחלטה שלי ומשריינת (באופן סופי) את מקומי על ההסעה שיוצאת מכאן מחר אני כבר מתחילה לשנות פאזה - "you'll just have to have me here again, another time" אני "מעודדת" ספק אותו, ספק אותי...

-

את המסלול לא הישלמתי, לא הגעתי עד Mt. Whitney. אבל כשאני חושבת על זה, החלום שהתחיל ב- JMT הביא אותי למקומות, חוויות ושיאים שלפני שנה אפילו לא חלמתי עליהם.

בזכות החלום הזה, זכיתי לחוויה מדהימה על ה- South West Coat Path באנגליה, ביקרתי ב- Bath, ב- Cambridge וב- Oxford ונהנתי שוב מלונדון הנפלאה; בילית כמה שבועות קסומים עם אחי הקטן בקנדה המהממת; צעדתי 12 ימים על ה- PCT והספקתי לטעום גם קצת מה- JMT עצמו!

במידה רבה, אני יודעת, ה- JMT החלקי שלי, לקח אותי הרבה יותר “רחוק” מכפי שיכולתי לתאר לעצמי לפני שיצאתי לדרך...

סיכום המסע שלי על ה- JMT

נקודת התחלה: Housekeeping Camp, Yosemite Valley

נקודת סיום: Vermilion Valley Resort

מרחק כולל: כ- 160 ק"מ

ימי הליכה: 7

מרחק ממוצע: כ- 22.5 ק”מ ליום


סוף.