אני לא חושבת שיש עיתוי נכון יותר להתחיל לצעוד את ה- West Highland Way מאשר כשהשמים אפורים והאוויר ספוג במים – מה שמכונה drizzle (לא ממש גשם, אפילו לא בדיוק טיפטוף. זה מעיין רסס תמידי של מים שעוטף את הגוף). כל התחלה אחרת פשוט חוטאת לאמת! 

אולי זה שכנוע עצמי אבל ביום חמישי, ה- 25 לספטמבר 2014 (ראש השנה), כמה דקות אחרי השעה 9 בבוקר, כשאני עומדת, עטופה בפונצ'ו הירוק שלי, מתחת לשלט שמציין את תחילת המסלול בעיירה Milngavie - זה בדיוק מה שעובר לי בראש. האוויר הספוג במים הוא קריר ורענן והוא מזמין אותי להתחיל ללכת. אז בלי יותר מידי היסוס אני מפנה את הגב לעיירה אליה רק הגעתי ויוצאת לדרך.

אני עוקבת אחרי השילוט ומוצאת את עצמי בתוך דקות ספורות בתוך היער הדליל (Mugdock Wood / Mugdock Country Park) שמצפון לעיירה. 

כמו בכל התחלה של טרק, אני עוד מפוזרת. לא ממש מרוכזת בהליכה, מתארגנת על עצמי תוך כדי, כאן מותחת כתפייה, פה מחזקת אבזם, קושרת שרוך. אני עוצרת שוב ושוב, מסתכלת לאחור, למטה, למעלה, לצדדים, מנסה להכיל כל עלה וכל אבן, כל צורה וצבע בעולם החדש שמקיף אותי.

הצימחייה מאוד יפה ורעננה, יש נחל ושלוליות / אגמונים זעירים ועצים יפים ושרכים וטחב על הקרקע. בשבילי הפארק צועדים או רצים אנשים עם כלבים (שניים-שלושה כלבים לכל אדם), ורק אני עם התרמיל הגדול ומקלות ההליכה ביד מנסה לספוג הכל.

מהר מאוד אני מתחילה להזיע בתוך כל הפלסטיק שלי ועוד לפני שעוברת חצי שעה אני מורידה את השיכמייה וממשיכה עם חולצה קצרה וכובע מצחייה על הראש – קטן עליי ה- drizzle הזה.

כעבור כשעה בפסטורליה הכפרית הזו אני מגיעה לכביש צר, חוצה אותו, וממשיכה מהעבר השני עדיין לאורך הנחל בשטח פתוח יותר וריק מאדם. האוויר יבש עכשיו, הטיפטוף נפסק. השארתי את הפארק מאחורי והקצב שלי כבר נמרץ. נגמרו ההתארגנויות, לא עוד מספר צעדים ועצירה ומבטים שמתפזרים לכל הכיוונים ומנסים לספוג יותר מכפי שאפשר. אני כבר על השביל עכשיו – צועדת קדימה.

כ- 4.5 ק”מ מתחילת השביל, אני מגיעה לאגם הראשון שלי! Craigallan Loch. ממרחק של שבוע-עמוס-חוויות אחרי זה אולי נשמע קצת מצחיק אבל באותם רגעים אני מרגישה שזו נקודת ציון משמעותית שלי על השביל. בכל זאת, אני בסקוטלנד, ארץ של אגמים וזה, הקטן, יהיה לעד הראשון שלי.

ההליכה נמשכת, קלילה ונעימה, בשביל מאוד נוח ללא ציוני דרך מיוחדים עד שאני מגיעה לכביש צר, פונה שמאלה (מערבה) והולכת לצידו כ- 400 מטרים. או אז אני חוצה את הכביש (פונה ימינה) וצועדת שוב לכיוון צפון.

החצייה של הכביש הצר מסמנת שינוי משמעותי ראשון בתוואי השטח ובנוף. בתוך האופק עטוף הערפל שמולי, אני מזהה בסיסי גבעות (או הרים, בגלל הערפל אני לא יכולה לאמוד את גובהם). עצים, בודדים או בצברים קטנים, מפוזרים להם פה ושם.

זה קטע יפיפה ממש של הליכה שמתפתל בין הגבעות (שינויי הגובה הם מתונים בלבד על השביל) – אולי יפה אף יותר ביום צלול, אבל ביום אפור כמו שלי זהו נוף מרגש ואפוף מסתורין.

המאפיין הטופוגראפי הבולט בשטח הוא – אני יודעת בעיקר מעיון במפה – הר בודד בשם Dumgoyne. כשאני מגיעה מולו מדרום רק הבסיס הרחב שלו נראה לעין וכשאני משלימה לעצמי בדמיון את החלקים הנסתרים לעין אני מדמיינת הר גבוה מאוד. אבל ככל שאני מאגפת אותו ממערב, הראות לכיוונו משתפרת ואני רואה לבסוף שהוא לא כזה גבוה – חוד מבודד עטוף ירוק.

אני צועדת עכשיו בכיוון צפון-מערב, בקו ישר מאוד, באחו יפיפה, מדרום לכביש A81 שהוא רחוק מספיק כאן מהשביל מכדי להפר את השלווה. מימין לשביל רועות כבשים ומעבר להן מבנים של מזקקת וויסקי יפה (אפשר לעשות סטייה קצרה ולבקר במזקקה). 

אני הולכת כבר כמעט 3 שעות. מאז עזבתי את Mugdock Woods לא ראיתי אדם ולא דיברתי עם אף אחד. אבל מאז שהתחלתי ללכת לאורך האחו, בערך בעשר-עשרים הדקות האחרונות, צועד מאחורי אדם, מעט מבוגר, עם כלב קטן. כשאני עוצרת (בפעם המי יודע כמה) לצלם את הנוף הם מדביקים אותי ואני אומרת שלום. “Are you hiking the West Highland Way” הוא שואל במבטא סקוטי מתגלגל. “I do, I just started today” אני אומרת בלא מעט גאווה. “Well done!” הוא אומר – ואני מרגישה שהוא מתכוון לזה! הוא שואל אם אני הולכת לבד והוא מפרגן מאוד כשאני עונה שכן ומבטיח לי שהשביל מאוד ברור ובטוח ומספר לי שהלך אותו לפני כמה וכמה שנים. הוא שואל אם אני מארה”ב ומתלהב מאוד כשאני אומרת שאני מישראל. הוא מספר לי שהוא חולם להגיע לארץ מתישהו וזה כמובן מרגש ומשמח אותי מאוד. אנחנו מדברים קצת על ישראל – מתי כדאי לבקר ולכמה זמן, האם זה בטוח ומה כדאי לראות – כשאני נזכרת שיש לי בתרמיל פליירים באנגלית על שביל ישראל שנתן לי יענקל'ה היקר. אני מורידה את התרמיל ומוציאה פלייר צבעוני כזה ומגישה לו בהתרגשות. אני לא חושבת שמדובר במועמד אמיתי לצעוד את כל השביל אבל אני יודעת שנתתי את הפלייר הראשון שלי לאדם ששמח בו מאוד וזה נראה לי לא פחות חשוב.

אחרי שיחה של כ- 15 דקות אנחנו נפרדים בחום. הוא מאחל לי בהצלחה ואני מאחלת לו שיזכה להגיע לישראל בקרוב.

עוד כמה דקות של הליכה, ובערך בשעה 12 אני מגיעה לפונדק דרכים בשם ה- Beech Tree Inn ב- Dumgoyne. כ- 12 ק”מ של שביל מאחורי ואני מרגישה ממש נפלא. אני עוצרת להפסקה ארוכה, אוכלת ושותה ונחה. מכיוון שאני מתכוונת ללון בשטח הלילה, אני קונה סנדוויץ' לארוחת ערב ושלוש טורטיות רכות שמנמנות לארוחת הבוקר של מחר.

ב- 12:40 בערך אני יוצאת שוב לדרך.

אחרי בוקר ממש נפלא היום מתחיל להתקלקל לי קצת כאן, משום מה. בהתחלה זו הקירבה לכביש (A81, לא כביש רחב או סואן במיוחד אבל לי זה מפריע את השלווה) והנוף שהוא פחות מלהיב עכשיו. בהמשך זו הליכה ארוכה (כ- 4 ק”מ) על כביש אספאלט צדדי ושקט מאוד. הכביש מאוד צר ולעיתים קרובות אין שוליים ואי אפשר לברוח מהחומר השחור הקשה שהורס לי את כפות הרגליים.

כן, יש נופים נעימים מסביב (פרות רועות, בתי חקלאים, שיחי פטל, נחל) אבל אני לא אוהבת ללכת על כביש וכשאני יורדת סוף-סוף מהכביש ליד Drymen כפות הרגליים שלי כואבות מאוד ואני כבר יודעת שיצאו לי שתי יבלות על האצבעות הקטנות ברגליים מבפנים (בין כל אצבע קטנה לזו שלידה, בעייה חוזרת שהרשתי לעצמי לקוות שלא תחזור הפעם, בטח שלא כ”כ מוקדם במסע).

אני נכנסת ליער (Garadhban Forest) שעוקף את העיירה Drymen ממזרח שם השביל ממשיך צפונה. אני נחרדת לגלות שהיער, שבתמונות ותאורים שקראתי הוא מין יער-אגדות קסום לחלוטין, עבר לאחרונה כריתה מאוד מסיבית של עצים והוא עכשיו מקום די עצוב. האפור של השמים, שבבוקר נראה לי מרתק ומסתורי, נראה קודר עכשיו ואני מרגישה קצת לבד וקצת מתוסכלת. הנפש וגם חלקים מסוימים בגוף שלי (השרירים) ממש רוצים להמשיך ללכת, להתמסר לקצב המהיר, לתנועה המתמדת. אבל חלקים אחרים בגוף (כפות הרגליים) מתחננים לעצירה. המוח מעבד את המידע הסותר הזה ומכריח אותי להתיישב על גזע עץ כרות, ולחלוץ נעליים.

אני נושמת עמוק. מזכירה לעצמי שאני לא במרוץ. אני מנקזת את הנוזל שהצטבר בשלפוחיות שעל האצבעות ואח”כ חובשת אותן בריכוז. אני אוכלת קצת מתערובת האגוזים וחמוציות שלי (GORP) וחושבת על הספר “העץ הנדיב”.

זה דווקא הגשם שמתחיל שוב לרדת שמשמח אותי במין הפוך על הפוך. הוא מזכיר לי שאני שם בחוץ, איפה שאני הכי פגיעה אבל גם הכי חופשייה ומשוחררת שיש. אני עוטה שיכמייה ויושבת בגשם לבדי עוד קצת, ביער העצים הכרותים שלי. הקול של טיפות הגשם מרגיע אותי ועוטף אותי בשלווה.

כשאני נועלת נעליים ויוצאת שוב לדרך אחרי כחצי שעה, אני משנה קצב. הולכת לאט,לאט ובסבלנות. הראות גרועה אבל אני שמחה לזהות ממערב את Loch Lomond. וזה כבר באמת סימן דרך רציני ב- WHW כי הוא ילווה אותי, אני יודעת, בחלקים נכבדים של היומיים הקרובים.

בערך ב- 16:30, אני מגיעה ממש לקצה היער שם יש שער בקר גדול. בקטע האחרון יש יותר ויותר עצים מסביבי וממש לפני השער מימין ישנה חלקה של יער בדיוק כמו שקיוויתי – עם שרכים וטחב על האדמה ועצים גבוהים מעל ותחושה שמסתובבות שם פיות. חלקה ממש מושלמת לקמפינג!

נכון, עדיין מוקדם. אבל הלכתי כבר כ- 26ק”מ וזה לא מעט ליום ראשון של טרק בכושר הנוכחי שלי. הגעתי בטיסה לאדינבורו רק אתמול בלילה וקמתי מאוד מוקדם כדי לתפוס רכבת לתחילת הטרק. אני אמנם לא מרגישה עייפה – עדיין מלאה באנרגייה של התחלה – אבל אני יודעת שהגוף שלי עייף. ויש את כפות הרגליים והאצבעות הקטנות... שמיצידן הטרק יכול להסתיים באופן סופי ברגע זה.

אז למרות היסוס קל אני יורדת מהשביל ונכנסת ליער. מורידה את התרמיל ומתחילה לסרוק את השטח, מחפשת משטח ישר ונוח להקים עליו את האוהל שלי.

בחצי השעה האחרונה של ההליכה הגשם אמנם נפסק אבל הרוח הלכה והתחזקה. ככל שהערב עולה אני מבינה שהולך להיות לילה סוער. אני מספיקה לאכול ארוחת ערב מחוץ לאוהל, להרטיב את מגבת הטיולים שלי בזרזיף של נחל קרוב ו-סוג של- לנקות את עצמי עם המגבת (החסרון היחיד בהחלט של המיקום של האוהל שלי הוא שאין מים זורמים לידו – פרט לזרזיפון הזה, אני מצוידת בדי מים לשתייה אבל לא יכולה להרשות לעצמי להשתמש במים לנקיון). כשאני מצחצחת שיניים מחוץ לאוהל, בסביבות השעה שש, כבר קריר ומתחיל שוב לרדת גשם. אני נכנסת לאוהל שמרגיש לי ממש כמו בית, מוגן וחמים, מתחילה להרגיש את העייפות. אני כותבת ביומן ומדליקה את פנס הראש כשמתחיל להחשיך (השמש שוקעת קצת אחרי שבע עכשיו אבל ביער, ביום מעונן שכזה, מחשיך מוקדם יותר).

ואז אני מכבה את האור ושוכבת בתוך שק השינה שלי. מסכמת במחשבות שלי את היום ומקשיבה לסערה שבחוץ. אני מוקפת עצים ומאוד מוגנת מהרוח – וטוב שכך כי היא נושבת בחוזקה כל הלילה בין צמרות העצים.

אני שוכבת ככה כל הלילה... לא מצליחה להרדם. אני לא יודעת למה בעצם זה מפתיע אותי. הנסיכה עם העדשה – זו מהסיפור שלא מצליחה להרדם – היא הרי נהג סמי-טריילר קשוח לעומתי (ניחנתי בשינה קלה במיוחד – למי שלא הבין – ובתנאים פחות ממושלמים אני לא מסוגלת להרדם).

בשעות הראשונות אני עוד נהנת מאוד לשכב ככה באוהל, להקשיב לרחשים שבחוץ. זו לי פעם ראשונה בחיים שאני ישנה באוהל, בשטח, לגמרי לבד. אז אני נרגשת מאוד מצד אחד (חיכיתי לרגע הזה הרבה זמן) ולגמרי גאה בעצמי אבל גם לא מאוד רגועה – בעיקר לנוכח הגשם הבלתי פוסק והרוח שבחוץ. האוהל שלי (Six Moon Design – Skyscape Trekker) – דגם אולטרה-לייט שרכשתי ממש לאחרונה לאחר מחקר די נרחב והרבה לבטים – הוא חדש לגמרי. זה הלילה הראשון שלי בו ואני מוצאת את עצמי בודקת אותו שוב ושוב – מעבירה יד על הדפנות, מוודאת שאין נזילה והציוד, שמאוכסן בפנים איתי, לא נרטב.

בסופו של דבר אני מתחילה להשתעמם ונעשית חסרת סבלנות. כמה כבר אפשר לשכב ככה על הגב ולשקוע במחשבות? אני קוראת קצת בספר שהבאתי איתי (Wild של Cheryl Strayed – סיפור המסע שלה על ה- PCT) ואוכלת, אחת אחת, את שלושת הטורטיות שקניתי לארוחת הבוקר שלי...

בסביבות אחת או שתיים בלילה אני מהנדסת (במידה לא מבוטלת של הצלחה) גיחה החוצה לפיפי (לא דבר של מה בכך כשאת צריכה להתעטף בפונצו' גדול ומסורבל במרחבי אוהל solo, לפתוח את דלת הרשת, לנעול סנדלים, לפתוח את הדופן החיצונית של האוהל, לצאת מהר החוצה ולסגור את הדלת מהר ככל שאפשר – כדי שלא יירטב פנים האוהל – לעשות מה שצריך, תוך כדי שאת משגיחה שהמכנס התרמי שהוא הנמנמת שלך לשבוע הקרוב לא יירטב לגמרי מהצמחייה העשירה, ולחזור על הנ”ל, בסדר הפוך – עכשיו כשהפונצ'ו גם לגמרי רטוב ואסור שיטפטף, חס וחלילה, על השק”ש כשאת נכנסת “הביתה” ;). 

הגשם פסק סוף-סוף בסביבות חמש בבוקר ואני הצלחתי אפילו להרדם לשעה או שעתיים (לכל היותר) כשאני שוכבת על הבטן והשק”ש הפתוח שלי משמש לי כשמיכה (יש מצב שאני צריכה לעבור ל- quilt).

הרוח המשיכה לנשוב בחוזקה גם אחרי שהגשם פסק ולמרות שכבר הייתי עירה לחלוטין בשבע (ומחוסרת מצרכים לארוחת בוקר... כי את אלו טרפתי בלילה מרוב שיעמום) המתנתי בסבלנות עד שדפנות האוהל יבשו לפני שקיפלתי אותו ונפרדתי מהמחנה המושלם שלי ויצאתי לדרך...

לפרק השני