דובים אינם חיות ליליות ולמעשה הם פעילים במשך כל שעות היממה. אני אפילו זוכרת שקראתי איפשהו שיש סיכוי גבוה לפגוש דובים מוקדם בבוקר, אחרי הזריחה... למרות זאת, כשהשמש זורחת ויש אור – הפחדים שתוקפים אותי בלילה מתפוגגים.

שרדתי את הלילה הראשון שלי עמוק ב- bear country! ואני מרגישה שזה סוג של הישג קטן. לא ניטרפתי וגם לא התעופפתי ברוח – אולי לא ישנתי הרבה אבל אני מרגישה ממש בסדר – שום איבר לא כואב – ואני מוכנה ליום שני על השביל. הידד!

קצת אחרי 6 בבוקר אני קמה ומתחילה להתארגן.

אני מבטיחה לעצמי יום יותר קצר וחנייה ליד אגם – הליכלוך מאוד מציק לי וכבר אחרי לילה אחד בשטח אני משוועת למקלחת.

ב- 7:40, אני מתחילה ללכת.

היעד הראשון להיום – כן, אני שוב מחלקת את ההליכה למקטעים – הוא Lost Lake. רק כ- 3 מייל / 4.8 ק”מ מכאן.

השביל עולה, ביער דליל, עם נוף יפה לעוד הרים חומים שמקיפים אותי מכל הכיוונים. אני חולפת על פני שני אגמונים וכמה זרזיפי מים. אחרי כ- 2 מייל – בנקודה שנקראת Forestdale Divide, מופיע סימן של ה- PCT גבוה על גזע עץ. השביל מאוד ברור ולא היתה לי אפשרות לטעות אבל אני תמיד שמחה לפגוש את הסימנים האלו, שהם די מעטים על השביל הזה.

משם יש לי רק עוד מייל אחד בערך, קליל ביותר, בחלקו לצד דרך עפר, עד שאני מוצאת את עצמי ליד האגם היפה.

השעה היא 9:10 בבוקר.

המקום הוא מושלם לעצירה של לילה – הגדה (מהכיוון ממנו מגיע השביל) שטוחה, מיוערת בדלילות והאגם נראה מתאים לשחייה.

ואכן, אני פוגשת לצידו קבוצה של ארבעה אנשים – שלושה גברים ואישה, שחנו פה בלילה ועכשיו מתקפלים לקראת המשך הליכה.

בשבילי אלו האנשים הראשונים שאני פוגשת מאז אתמול בסביבות 4 אחה”צ. אז אני שמחה כשהם מתעכבים לידי ואנחנו פותחים בשיחה.

הארבעה – אח ואחות, בעלה של האחות ועוד חבר – בערך סביב הגיל שלי, להערכתי – נחמדים ביותר. הם אמריקאים ומתגוררים בקליפורניה. הם יצאו לדרך מ- Echo Summit, כמוני, אלא שזה היום השלישי שלהם. הם מופתעים לשמוע שהתחלתי ללכת מאותה נקודה רק אתמול בבוקר ואני כבר כאן. הם כמובן שואלים מהיכן אני ונירגשים ללמוד שאני ישראלית ועוד מתל-אביב. יש לאח ולאחות אחות נוספת שנשואה לישראלי וגרה כבר כמה וכמה שנים בתל-אביב. השיחה הנעימה נמשכת דקות ארוכות לפני שאנחנו נפרדים כשהם יוצאים לדרך.

עכשיו משנישארתי לבד, אני מורידה את הנעליים, המכנסיים והחולצה ונכנסת למים, עד לברכים – למקלחת קלילה, ככה בחפיף, אבל זה כיף ומרענן עד מאוד :)

אח”כ אני מסננת מים – פעולה שחוזרת על עצמה כל כך הרבה פעמים ביום… – ואז מתיישבת בשמש, להתייבש ולנוח.

אחרי מנוחה ארוכה, בערך ב- 10:10, אני יוצאת שוב לדרך.

הדרך, שהיתה נחמדה מאוד כל הבוקר, משתפרת מאוד בקטע הבא שהוא לטעמי אחד היפים בשביל כולו. השביל מתפתל במעלה צלע הר חשופה, משובצת אבנים – בנוף מרהיב. הנוף נפתח לסירוגין מימין – לכיוון Blue Lakes – צמד אגמים כחולים, יפים ששוכבים הרחק למטה – ולאחור (שמאל) לכיוון Lost Lake שנראה גדול הרבה יותר מלמעלה מכפי שניתן היה להבחין כאשר נחתי או הלכתי לצידו. מעבר לאגמים יש שרשראות הרים מיוערות וצוקים מרשימים שממלאים את האופק. ועל הקרקע, בין האבנים והסלעים מצידי השביל – גדלים שיחים מידבריים מלאי פרחים.

זה בדיוק סוג השבילים שאני הכי אוהבת – עם נוף פתוח, דרמטי ומעניין מקרוב ומרחוק. אבל זה גם קטע הליכה לא קל – בגלל השיפוע שנעשה פה יותר משמעותי כלפי מעלה – ובעיקר בגלל הרוח שנושבת בעוצמה רבה ומאיימת להעיף אותי מהשביל שהוא צר לעיתים וחשוף כל הזמן.

בסופו של דבר, בתום העלייה, השביל נכנס שוב לתוך היער ומתחילה ירידה לכיוון הכביש שמוביל ל- Blue Lakes (את הכביש רואים כבר מלמעלה) כשהנוף היפה נשאר מאחור.

ב- 12 בערך אני מגיעה אל הכביש.

שוב השגתי יעד. ושוב אני מורידה תרמיל ויושבת לאכול ולנוח.

הפעם זו הפסקה קצרה כי… כמה אפשר? ;)

אחרי משהו כמו 15 דקות אני קמה וחוצה את הכביש, שהוא די נידח ושקט מאוד, וממשיכה לצעוד ביער לכיוון Lily Pad Lake אותו סימנתי כיעד הבא שלי.

בדרך אני עוקפת את הארבעה שפגשתי בבוקר ליד Lost Lake (והם היחידים שאני פוגשת כל היום). הם הולכים במרווח כאשר האישה ובעלה, שהם הכי מבוגרים וכנראה איטיים מאוד, מאחור, החבר (שנושא ציוד צילום כבד ועוצר לעיתים קרובות כדי לצלם) באמצע, והאח – שקוראים לו ג'ון – שהוא כנראה הכי מהיר ואחראי על הניווט – מוביל בראש.

מכיוון שאני מגיעה מאחור, אני חולפת קודם כל ע”פ הזוג, אח”כ ע”פ החבר ולבסוף – צועדת קיברת דרך כתף לכתף עם ג'ון. ליד כל אחד אני מתעכבת קצת, מחליפה אי אלו מילים… ובגלל שהם ממש נחמדים – זה נחמד לי מאוד.

אבל בסוף אני משאירה גם את ג'ון מאחור כשהוא נעצר להמתין לקבוצה שלו אחרי שהתקדם בקצב שלי כמה דקות ופתח פער.

ואני שוב לבד. אני חולפת ע”פ כמה אגמים, שניים או שלושה, עד שאני מגיעה, בערך בשעה 13:30 ללילי פאד. זה אגם קטן וחמוד מאוד, מהסוג של האגמים שאין להם שוליים נראים לעין כי הם מוקפים בעשב ירוק שצומח בהיקף האגם בתוך המים.

לפי המפה שלי, ליד האגם הזה יש נקודת קמפינג מומלצת, אבל לדעתי אגמים שכאלו הם בד”כ פחות נוחים לאיסוף מים ולרחצה מפני שהקרקעית שלהם בד”כ בוצית וכשמדשדשים במים, בין העשבים שצומחים בהיקף האגם, בדרך למרכז – הרגליים מתלכלכות כשהן שוקעות בקרקע והאדמה עולה ומעכירה את המים. האגמים האלו גם בד”כ לא ממש עמוקים כך שאינם מתאימים לשחייה ובנוסף – צריך להזהר מנחשים שמסתתרים בצמחייה (ראיתי כאלו כמה פעמים ליד אגמים דומים בהמשך).

בכל מקרה השעה עדיין מוקדמת מכדי לעצור ללינת לילה. אני יושבת שם כחצי שעה, נחה ומתכננת את המשך ההליכה.

הלכתי כבר כעשרה מייל (16 ק”מ). עוד כמייל מכאן השביל עובר קרוב לאגם Summit (מימין) ולאגם Sunset (משמאל). שני האגמים אינם ממש על השביל – אבל המרחק שלהם מהשביל אינו גדול (סטייה של כחצי מייל בכיוון אחד).

על פי המפה, לאגם Sunset העליון מוביל שביל – בעצם דרך ג'יפים לא סלולה – ואע”פ שלא מסומנת לצידו נקודת קמפינג, מדובר באגם מאוד גדול ואני מרשה לעצמי להניח שאפשר למצוא מקום נוח לחניית לילה איפשהו לשפתו.

בחינה של השביל הלאה מראה שהאגם הבא, גם הוא לא ממש על השביל – אבל קרוב מאוד אליו, הוא אגם Kinney – אלא שהוא ממש מרוחק – עוד 13 מייל מ- Lily Pad בערך – רחוק מידי בשבילי להיום.

אופציה אחרת היא לחנות ליד נקודת מים שאינה אגם (אלא נחל) – יש כאלו כמה, ע”פ המפה, במרחק סביר בהמשך.

אני מחליטה שאין לי שום סיבה לרוץ קדימה ומסמנת את Upper Sunset Lake הגדול כיעד האחרון שלי להיום.

אחרי שהבוקר היה ממש נפלא, המיילים האחרונים ביער הם פחות אטרקטיביים בעיני. היער חד גוני ובעיקר יבש ומאוד מאובק. אבל לפחות מדובר בהליכה די קלילה ובערך בשתיים וחצי או שלוש אני כבר יורדת מהשביל – בדרך עפר (מאובקת עוד יותר) – לכיוון Sunset Lake.

אחרי כעשר דקות הליכה, אני מגיעה לקצה הדרך – ממש על שפת האגם.

יש פה משטח חנייה חולי רחב, ממש בקצה הדרך משמאל, שיש בו סימנים ברורים לקמפינג. אבל הרוח משתוללת והיא מרימה מערבולות של אבק וממש לא בא לי לחנות בתוך הליכלוך הזה ועוד לצד כביש (גם אם אינו סלול).

אני הולכת קצת על שפת האגם ימינה – אבל החוף צר מאוד, המדרון המיוער שלצידו מגיע כמעט עד למים.

אני נכנסת לתוך היער, הולכת בו במקביל לאגם, מחפשת מקום שטוח לאוהל. בהמשך ישנם כמה חופים קצת יותר רחבים על שפת האגם אבל אף אחד מהם לא משביע את רצוני – יותר מידי חולי וצר, יותר מידי חשוף לרוח (שנושבת עכשיו ממש בחוזקה) או יותר מידי מסולע או משופע או מיוער או כל הנ”ל.

אני מסתובבת ככה לפחות חצי שעה, אפילו יותר, הלוך ושוב – לסרוגין בתוך היער ועל החוף. סוף-סוף, וקצת לפני שיוצאת לי הנשמה ;) אני מוצאת חלקה שטוחה ורחבה בין העצים. לא מאוד קרוב למים אבל גם לא רחוק מהם. רחב ושטוח מספיק לאוהל, נקי למדי מענפים ואבנים – ואפילו לא מאוד חולי! מספיק מיוער כדי לספק הגנה מהרוח ויש ליד עצים שכובים – נוחים כספסל. ואפילו קצת נוף אל האגם, בין העצים.

מושלם!

בסה”כ הלכתי היום רק כ- 18 ק”מ כשבערך בשלוש כבר הגעתי ליעד. יום קליל ומוצלח מאוד!

אני מתחילה בשיגרת המחנה שלי שמתחילה, כרגיל בהקמה של האוהל. ואז, בבגדים תחתונים וסנדלים, ממהרת לרדת לחוף – לרחצה.

אני מתאכזבת מעט כי הקרקע החולית של האגם ממלאה את המים בחלקיקים כשאני דורכת עליה ולא מאפשרת לי להתרחץ במים צלולים כפי שהייתי רוצה... אבל לפחות המים לא קרים מידי והם עמוקים מספיק כדי לטבול את כל הגוף – כולל הראש. אז כשאני מסיימת, ומתיישבת בשמש כדי להתייבש – אני מרגישה יחסית נקייה וזו הרגשה נפלאה מבחינתי לסיים ככה יום, הרבה-הרבה יותר נעים לי.

אני מתחילה להבין, שכדי שאני לא אסבול מכל הנושא הזה של הקמפינג – שהוא מבחינתי “שווה” את המטרה, אבל בהחלט לא מהנה בפני עצמו – אני צריכה להשתדל מאוד ללון ליד מקור מים טוב, כזה שיספיק לי לרחצה.

-

הרוח החזקה מבריחה אותי די מהר בחזרה אל היער. אני מתנגבת היטב ולובשת את בגדי המחנה הנקיים שלי / בגדי הערב-לילה. השעה היא בערך חמש, אני מתיישבת על “ספסל” העץ שלי וכותבת קצת ביומן ואח”כ מכינה לי תה חם ויושבת לקרוא ספר… וככה באמצע טרק, מרגישה ממש כמו בחופשה :)

-

הרוח נרגעת בהדרגה ונעשה שקט מאוד ביער. תוך שאני יושבת וקוראת, העין שלי קולטת תנועה מהצד. לפני שאני מספיקה להיבהל, אני מבחינה באיילה עדינה (deer) עם אזניים עצומות שמלקטת אוכל מהקרקע. היא מרוחקת כ- 20 או 30 מטרים ממני ועוד מוסיפה להתקרב כשאני יושבת בדממה ולא זזה. כשאני מנסה להגיע, באטיות ובשקט, אל המצלמה שלי, שנמצאת קרוב אלי אבל לא ממש בהישג יד – היא מבחינה סוף-סוף בנוכחות שלי ונבהלת. אבל היא בורחת רק כמה מטרים ואז נעצרת ומכיוון שאני קופאת במקומי – היא נרגעת מהר מאוד וחוזרת לאכול.

אני מספיקה להגיע אל המצלמה, להוציא אותה מהנרתיק ולצלם את האיילה, לפני שהיא מחליטה שאני בכל זאת מהווה איזשהו איום ומתרחקת משם – אל תוך היער, נעלמת בין העצים.

בימים הבאים אני לומדת שהאיילות בהרי הסיירה נבדה לא כאלו פחדניות וכמעט כל יום אני פוגשת באיילה ממרחק לא רב. זה קורה לעיתים קרובות כשאני יושבת ככה בשקט לקראת ערב ליד האוהל, זו הזדמנות מצוינת לצפות בציפורים, סנאים ואיילות.

-

אחרי ארוחת הערב אני ניגשת לשבת על סלע גדול, לא רחוק מהאוהל שלי, בקצה היער מעל האגם. בחצי השעה הבאה, אני נהנת לצפות בלילה שיורד מעל האגם היפה שנשאר פרטי שלי בלי אף אדם אחר בסביבה. רק האיילה חוזרת לבקר אותי עוד פעם, לפני שאני נכנסת לבסוף אל האוהל, כשכבר חושך בחוץ, והולכת לישון.

השעה היא אחת או שתיים בלילה, כשרעש מעיר אותי – או שאולי הייתי כבר עירה ורק אז התגנבה אלי ההכרה. אני שוכבת באוהל בלי לזוז וממתינה. אחרי כמה שניות אני שומעת את זה שוב – קול שנשמע כמו חפירה של יצור בקרקע. אני מרגישה את הלב שלי דופק בחוזקה… והרעש נשמע שוב – ממש קרוב אל האוהל. אין לי ספק שהייצור שגורם לרעש הזה הוא הוא לא איזה סנאי – אני “מרגישה” שזה יצור גדול – ואין לי שום ספק באותו רגע שזה דוב!

אני נתקפת בחרדה ובית החזה שלי כמעט מתפוצץ מהדם שזורם לי בעוצמה אדירה בעורקים. אני מנסה להשתלט על עצמי ומחליטה לעשות רעש. דובים פוחדים מבני אדם ואני יודעת – ובעיקר ממש מקווה! – שאם צועקים עליהם – הם בדרך כלל, בורחים. בדרך כלל…

אני לוקחת כמה נשימות עמוקות ואז צועקת במלוא גרון משהו כמו “דוב לך מכאן!” ומוסיפה מחיאות כפיים… נדמה לי שאני שומעת את הייצור מתרחק ואני משתתקת.

שקט…

חולפות כמה שניות ושוב אני שומעת קול חפירה!

הצילו! אני ממש מבוהלת עכשיו: הדוב שלי לא פוחד מבני אדם!!!

אני מרגישה שהחיים שלי בסכנה… אני תופסת את המשרוקית הכתומה שלי – ממלאת את הראות באוויר – ונושפת בחוזקה.

מסתבר שהחפץ הקטן והתמים הזה שרכשתי בכמה דולרים ב- REI הוא כלי נשק אימתני. בשעות הבאות האזניים שלי מצלצלות ואני חושבת שקצת התחרשתי. במחשבה לאחור אני נזכרת שהיה כתוב משהו על אי-אלו-הרבה דציבלים, על הפתק של המשרוקית, לצד המחיר שלה.

אבל אין ספק שכלי הנשק הזה הציל את חיי! הדוב נמלט מהמקום ואני בספק רב אם הוא ישוב לכאן הלילה או אי מתי בעתיד הקרוב :)

-

למחרת בבוקר, כשאני מגיחה מהאוהל, אני מחפשת טביעות רגל של דוב סביב האוהל שלי. אני לא מוצאת שום סימן שכזה ולעומת זאת – מוצאת די הרבה צעדים של איילה… blush

המשך: לתאור יום ההליכה השלישי.