שטופה בירוק: ה- West Highland Way שלי

ה- West Highland Way הוא השביל הרב-יומי הרישמי הראשון שנחנך בסקוטלנד. המסלול הושלם ב-1980 והוא זוכה מאז לפופולריות עצומה.

אורכו של המסלול כ- 154ק"מ - מהפרבר Milngavie (הוגים: מיל-גיא או מאל-גיא) שבפאתי העיר גלאזגו ועד לעיירה Fort William אשר למרגלות ההר Ben Nevis (שפסגתו היא הגבוהה בבריטניה - קצת יותר מ-1340מ').

זה מסלול של גבעות, אגמים, נחלים ויערות. ההליכה היא בד”כ בשטחי מרעה או לצידם ואינה רחוקה מאוד מכביש או מקום יישוב (גם אם זעיר ומבודד למדי) – זה אינו טרק מבודד.

כיוון הליכה.

מקובל ללכת את המסלול מדרום לצפון ויש לכך לטעמי מספר יתרונות:

1. הנופים של הטרק הולכים ונעשים פראיים ומרשימים יותר ויותר ככל שמצפינים אל תוך ה- Highlands (למרות שגם האיזורים הדרומיים אינם חסרי יופי ועניין).

2. סיום ב- Fort William מאפשר לכם, אם התמזל מזלכם וזכיתים למזג אוויר נוח, לקנח בעלייה לפסגתו של Ben Nevis - דובדבן ראוי ביותר לסיום טרק. לחלופין, אפשר לבקר באי Skye ומי שרוצה פשוט להמשיך ללכת יכול לצאת ל- Great Glen Way או אל ה- East Highland Way – שני טרקים שמתחילים ב- Fort William.

3. הליכה “עם הזרם”, לפעמים, היא פשוט הדבר הנכון לעשות. ללכת עם המסורת, ללכת עם יתר ההולכים - השביל פשוט בנוי ככה.

למרות הנ"ל גם הליכה מצפון לדרום אפשרית בהחלט.

מספר ימים.

אני חושבת שהרוב של ההולכים משלימים את הדרך ב- 7 ימים. אבל אפשר לומר שמספר הימים שדרושים כדי להשלים את המסלול נע בין 5 ל-8. כן, אני מודעת לסטייה העצומה שמציג הנתון הנ"ל. הוא נובע מהשונות הרבה שמאפיינת את ההולכים את ה- WHW (הן מבחינת היכולות הגופניות, הן מבחינת הנסיון והן מבחינת סגנון ההליכה). זה מסלול שהולכים מבוגרים וצעירים, הלכים מנוסים כמו גם אנשים שזהו להם טרק רב-יומי ראשון. המסלול פשוט מתאים לכולם.

הייתי אומרת שקצב הליכה של 6 ובוודאי של 5 ימים הוא אינטנסיבי למדי ומתאים להולכים מנוסים ובתנאי שהם מגיעים בכושר גופני ומנטלי גבוה ו/או מוכנים לשעות ארוכות של הליכה. קצב של 8 ימים הוא... נינוח ויאפשר כמעט לכל אדם בעל מוטיבציה מתאימה לסיים את המסלול. ו- 7 ימים יתאימו כאמור כנראה לרוב.

לי זה לקח שישה ימים בחלוקת ימים שאתאר בהמשך (בממוצע, קצת יותר מ- 25 ק"מ ליום). 

דרגת קושי.

מדובר בטרק רב-יומי קל יחסית.

לפני שיהרגוני ההמונים… חוות הדעת הנ"ל היא כמובן סובייקטיבית לחלוטין ובכל מקרה היא כאמור יחסית. אין בדירוג הנ"ל שום רמז על מידת הקושי שיחווה אדם נתון. יהיו אנשים שהטרק הזה יהיה בשבילם בהחלט קשה - הקשה ביותר שיעשו או יחלמו לעשות. הספורט הזה, של הליכה למרחקים ארוכים למשך מספר ימים רצופים, הוא - לכל הדיעות - מאומץ ותובעני והוא מושפע גם מאוד מגורמים נקודתיים, בלתי נשלטים כמו מזג האוויר ומצבו הפיזי של ההולך בזמן הנתון. אני למשל התקשתי יותר מכפי שציפיתי מכל מיני סיבות (כושר גופני לקוי, משקל תרמיל יחסית גבוה ומספר תקלות רפואיות, לא חמורות, איתן התמודדתי – בתוספת למזג אוויר גשום וערפילי לעיתים).

אבל בדירוג של טרקים ארוכים, כשמתחשבים בנתונים כמו אורך המסלול, הפרשי גובה מצטברים, מקטעים טכניים, קשיי עבירות וכו' - המסלול הזה הוא ללא ספק... קל למדי.

אין מקטעים טכניים, העבירות היא תמיד טובה ולרוב מצוינת, אין scrumbling ואין מקטעים חשופים או סלעיים מאוד.

רוב ההליכה היא מישורית למדי, וגם העליות המשמעותיות המעטות שיש במסלול אינן מתקרבות באורכן ותלילותן לאלו שמאפיינות טרקים פופולריים באלפים או בפירינאים למשל.

אפשר בהחלט ללכת את המסלול ללא אוהל, אוכל, ציוד בישול ושינה. ומי שמשקל התרמיל (שצריך להיות נמוך למדי אם לא לקחתם אוהל) עדיין מכביד עליו, יכול להעזר בשרותי אחת החברות שמובילות תרמילים ממקום לינה אחד למשנהו (לא מדובר בשירות יקר והוא נפוץ מאוד בין ההולכים בשביל).

הניווט גם הוא פשוט לאורך כל הטרק. הסקוטים מסמנים שבילים בקמצנות (...) והיו לי רגעים ארוכים שבהם ייחלתי לסימון שייאשר את המצאותי על השביל. אבל, אני מודה, השביל ברור והשילוט מופיע תמיד כשבאמת זקוקים לו (בנקודות פיצול).

יש למסלול סימון משלו שמופיע בד”כ ע”ג עמודים או עצים, בלבן או בצהוב, לפעמים בשילוב עם כיתוב “West Highland Way” ו/או בליווי חץ שמדגיש את כיוון ההליכה (במקום בו ישנה נקודת פיצול):

אופי השביל/המדרך.

הולכים לעיתים בשטח פתוח ולעיתים בשטח מיוער (בו הנופים מוגבלים – לעיתים מדובר במקטעים מיוערים ארוכים למדי). השביל הוא לעיתים קרובות כביש עפר רחב ויש אפילו מקטעי הליכה (לא מבוטלים) על שולי כביש! בחלקים אחרים של המסלול השביל בנוי ממין חצץ (שביל עפר רחב או צר משובץ אבנים “קצוצות”). רק חלק קטן יחסית של ההליכה נעשית בשבילים המיועדים להולכי רגל בלבד (”שבילי עיזים”) – מבחינתי לפחות זה חסרון של המסלול.

סקוטלנד ידועה לשימצה בשל מזג האוויר שלה - שהוא בלתי צפוי כמעט לחלוטין ורטוב מאוד ומוכה רוחות לעיתים קרובות, בכל עונות השנה. כנראה שהדרך הנכונה היחידה להתמודד עם מזג האוויר הסקוטי היא לצפות לגשם, רוח וקור - ולהביא את הציוד וה- state of mind המתאימים, לא משנה מתי אתם יוצאים למסלול. מי שמצפה להשאר יבש במשך 7 ימים – אולי כדאי שייבחר מסלול אחר.

מאי נחשב סטטיסטית לחודש מצוין (וגם פופולרי מאוד) להליכה מכיוון ששעות האור בו ארוכות וכמות המשקעים הממוצעת נמוכה יחסית. יוני גם הוא נחשב לחודש טוב מאותן סיבות ובנוסף שני החודשים מצטיינים בעוצמת הפריחה.

יולי ואוגוסט, כרגיל, הם החודשים העמוסים ביותר (אבל גם החמים ביותר - ובסקוטלנד זה כנראה יתרון). באופן אישי אני נמנעת תמיד מאלו.

ספטמבר גם הוא חודש מומלץ - הוא עמוס פחות ומזג האוויר נחשב ליציב יחסית אע"פ ששעות האור מתקצרות והוא רטוב יותר בממוצע מחודשים אחרים.

אוקטובר קר וגשום מספטמבר והימים בו הולכים ומתקצרים. אבל עומס המבקרים נמוך, והשביל מתחיל להצבע בצבעי סתיו (שמגיעים לשיאם בנובמבר) ועם קצת מזל גם הוא מתאים.

אני יצאתי לדרך ב- 25 לספטמבר. זכיתי למזג אוויר... מעורב. השביל היה ריק למדי ובסה”כ הרגשתי שהתנאים בהחלט מתאימים לי.

מידג'.

אלו הם זבובונים קטנים ומעצבנים ששמם יצא למרחוק - וממש לא לטובה (בדומה לזבובי החול הניו-זילנדים, למי שמכיר). הנשיכה של היצורים הזעירים האלו כואבת! העקיצות מגרדות מאוד ומבריאות רק אחרי ימים.

המידג' נפוצים במיוחד בתחילת העונה ובשיאה (בערך מסוף מאי ועד סוף אוגוסט, עוד סיבה טובה ללכת בסתיו). מי שהולך בתקופות בהן המידג' בשיאם - כדאי שייצטייד ברשת הגנה (בנוסף לתכשיר הגנה שנחוץ כל השנה). כמו כן כדאי מאוד בתקופה זו ללבוש חולצה ומכנס ארוכים.

אני השתמשתי באיזשהו תכשיר אותו רכשתי במיל-גאי לפני היציאה לטרק (אינני זוכרת את שמו). הקפדתי להמרח היטב בכל בוקר וערב. למען האמת לא נתקלתי בהרבה זבובונים (הם מעטים מאוד בד”כ בתקופה בה הלכתי). אבל כשהיו כאלו (כמו גם חרקים אחרים) לא התרשמתי שהתכשיר מפריע להם יתר על המידה...

אנשי האוהלים - שימו לב שרשתות האוהל שלמות וסגורות כל הזמן!

קרציות גם הן נפוצות על השביל שעובר כמעט כולו בשטחי מרעה. למען האמת הן הטרידו אותי הרבה יותר מהזבובונים. אין לי מושג איך נמנעים מהן – כדאי פשוט להיות עירניים ולבדוק כל גירוד...

ועיצה אחרונה, מנסיון אישי (...), שנוגעת לכל אותם חרקים מעופפים שחולקים איתכם את השביל: לכו עם פה סגור! :)

לינה.

תאור כללי של אפשרויות הלינה לאורך הטרק (סוגים והנחיות) יש בלינק הזה: לינה ב- WHW מהאתר הרישמי של המסלול ובאותו לינק ניתן לערוך חיפוש של מקומות לינה (ע"י שימוש בתפריט למעלה).

כאמור, אין הכרח לקחת אוהל למסלול - הוא מגובה כולו ע"י אכסניות, B&B ומלונות. מבחינת אופי, איכות ורמת המחירים - מדובר במגוון די גדול של אפשרויות, בהתאם להעדפה האישית ולעומק הכיס… (ראו גם רשימות לינה בלינקים למטה).

צריך לזכור שהמסלול הוא פופלרי מאוד, ואע"פ שיש אפשרויות לינה במרחקים סבירים לאורך כל השביל - הן אינן רבות (מדובר בעיירות קטנות, לפעמים ממש נקודות ישוב זעירות או סתם מלון/פונדק דרכים בודד). מי שהולך בחודשים העמוסים או בקבוצה גדולה ואינו לוקח אוהל - כדאי מאוד שישריין מקומות לינה מראש (במיוחד אם אינו גמיש מבחינת חלוקת הימים / המרחקים שהוא מסוגל לעבור).

ישנן שתי נק' התורפה בולטות במסלול מבחינת אפשרויות הלינה:

הראשונה היא במקטע של היום האחרון. בין Kinlochleven לבין Fort William אין בעצם שום אופציה ללינה (שאינה wild camping). זה מחייב אותכם להליכה של 24ק”מ ביום האחרון (rain or shine). סביר מאוד לרוב האנשים אבל לא זניח ולא מתאים לכל אחד/אחת.

השנייה – Kings House. זהו מלון מבודד שמחלק את המקטע שבין Inveroran ל- Kinlochleven בערך לשניים. אין אופציה אחרת. מי שלא לן שם (ואינו מצויד באוהל) מתחייב למקטע בן כ- 30ק”מ.

מי שמתקשה להתארגן יכול להעזר השרותי חברות שישמחו לארגן לכם את הלינות לאורך הטרק (בתמורה לעמלה כלשהי, אני לא חושבת שהיא מאוד גבוהה).

מי שבכל זאת רוצה לקחת אוהל - חשוב שיצטייד באוהל בעל עמידות גבוהה למים! וכזה שמצוייד ברשת נגד חרקים.

יש מספר לא מבוטל של אתרי קמפינג מסודרים לאורך הדרך (ראו בלינק למטה) ובד"כ אפשר גם למצוא מקום לא מוסדר (wild camping).

ישנה מגבלה (איסור) על wild camping בחוף המזרחי של Loch Lomond - אבל ניתן להתגבר עליה ע"י שימוש במספר מקומות מיועדים (פרטים מלאים בלינק הבא: wild camping לאורך החוף המזרחי של אגם לומונד). כמו כן, ממש בגבולות איזור האיסור (משני הקצוות) יש אפשרויות נוחות להקמת אוהל.

אני שילבתי לינה באוהל עם לינה ב- B&B (לסרוגין). השיקולים שלי ביציאה למסלול עם אוהל היו בעיקר גמישות ונסיון. גמישות זה שיקול שרלוונטי (וברור) לכולם – יתרון עצום. נושא הנסיון זה עניין אישי שלי... ראיתי במסע הזה גם סוג של הכנה לטרקים שאני שואפת לעשות בעתיד ומחייבים נשיאת אוהל. נסיתי ללמוד דבר או שניים על עצמי כהייקרית ועל היכולת שלי (מבחינות שונות) להסתמך על לינה באוהל וכל הכרוך בכך. למרבה הצער המסקנות (האישיות שלי) אינן חד משמעיות... אני אצטרך להמשיך להתנסות וללמוד כדי להבין אם זה באמת מתאים לי (וגם לשפר את היכולות שלי בתחום ולמצוא פתרונות לקשיים שעלו).

אתאר בהמשך את מקומות הלינה שלי בטרק - וגם כמה וכמה אופציות אחרות בהן נתקלתי, אבל זה בלתי אפשרי בשבילי לפרט את כל האפשרויות. האינפורמציה זמינה בלינקים הבאים:

חיפוש לינות (ע"פ סוג), מסעדות, אמצעי תחבורה ועוד לאורך השביל - באתר הרישמי של ה- WHW (ביחרו את הפרמטרים לחיפוש בתפריט למעלה וליחצו על search).

Find a bunkhouse - WHW - אכסניות על השביל.

כאמור, מי שמתקשה עם אירגון הלינה יכול להשתמש בשירותי חברה מארגנת. זה כמובן יכבול אותכם לקצב הליכה קבוע מראש - אבל זה פתרון טוב למי שזקוק לעזרה.

אוכל.

יש מספיק מסעדות, בתי קפה ופאבים (שמגישים גם ארוחות חמות) לאורך המסלול כך שאין כל הכרח לסחוב אוכל - בד"כ אפילו לא למהלך היום. זה לא אומר שתתקלו במסעדה כל קילומטר או שניים (תודה לאל!), אז צריך לתכנן מראש את מיקום הארוחות או לפחות ללמוד את האפשרויות בכל מקטע – אבל זה באמת פשוט מאוד. 

יוצא מהכלל הוא המקטע של היום האחרון – בין Kinlochleven ל- Fort William בו צריך להצטייד ליום ההליכה כי אין מקום בדרך בו ניתן לאכול (אין שום בעייה להצטייד ב- Kinlochleven, יש בה מסעדות וסופר-מארקט מצויד).

מים.

מכל עבר... אין סיבה לסחוב יותר מליטר-ליטר וחצי (לאדם) בתנאי שיש בידיכם אמצעי טיהור (אל תשכחו שמדובר באזורי מרעה! גם אם המים נראים נקיים – חשוב לטהר). רק תדאגו למלא את המנשא שלכם במים לפני שהוא מתרוקן.

מידע נוסף.

בהיותו טרק כל כך פופולרי, קל מאוד למצוא עליו אינפורמציה. להלן מספר המלצות:

מדריכים כתובים:

בד"כ אני חסידה של מדריכים כתובים (ושל ספרים בכלל) אבל למסלול הספציפי הזה אני באמת לא חושבת שנחוץ ספר. יש אינפורמציה רבה ומדויקת באינטרנט והמסלול הוא באמת קל ולא מצריך לימוד והכנה מרובים.

מי שבכל זאת רוצה, יכול לעיין באופציות הללו -

Cicerone

המדריך הרישמי

Trailblazer

אני לא באמת יכולה להמליץ על אף אחד מהם באופן אישי.

מדריכים online מומלצים:

האתר הרישמי של ה- WAY - מכיל בעצם את כל האינפורמציה שאתם צריכים כדי לתכנן את השביל שלכם.

WHW באתר של Walking Highlands - אתר מצוין שאינו מוקדש רק ל- WHW (יש תאור מפורט של המסלול).

בלוגים/סיפורי מסע:

טוב, יש כאלו כ"כ הרבה… (מסלול פופולרי, כבר אמרתי?). אני אמליץ כאן רק על כמה שאהבתי -

ה- WHW עם אוהל בחמישה ימים (בלוג כתוב + וידאו - באנגלית; בליווי מפות טובות)

ה- WHW כחלק מטיול בסקוטלנד (בעברית; עונה: ספטמבר; 7 ימים - מסלול לא מלא; הליכה עצמית עם חברה מארגנת ושרות העברת ציוד)

ה- WHW בשבעה ימים (בלוג כתוב + וידאו - באנגלית; עונה: יולי; לינה: מלונות ו- B&B)

אתר מצוין שמתאר את המסלול לפרטי פרטים - החלוקה המתוארת באתר היא מאוד מתונה (8 ימים) אבל התאורים טובים מאוד ויש הרבה אינפורמציה. מועיל מאוד גם למי שבוחר חלוקה אחרת.

מפה.

מפות Online שמצורפות לתאור כל מקטע באתר של walkinghighlands הן ממש מעולות, לדוגמא המפה של המקטע הראשון http://www.walkhighlands.co.uk/maps/map4_1ll.shtml

Online Google Map of the West Highland Way

מפה עמידה למים, קלת משקל http://www.mapsworldwide.com/uk/west-highland-way-xt40-long-distance-route-9100.htm – אני השתמשתי בזו והיא בהחלט מספיקה להליכה אבל לטעמי אינה נותנת כיסוי טוב לתוואי שמסביב לשביל (היא מתמקדת בשביל עצמו ובנקודות שבקירבתו המיידית וע”י כך “דוחסת” את המסלול כולו לגליון אחד שמכיל את המקטעים השונים של השביל). לי זה היה חסר כי היו מאפייני נוף יותר מרוחקים שהייתי שמחה להיות מסוגלת לזהות (כאמור לא לצורך הניווט עצמו, אלא בשביל התמצאות ללית).

מפה של footprint עם הסברים http://www.mapsworldwide.com/uk/west-highland-way-footprint-map-26772.htm

הגעה/עזיבה:

כאמור, הטרק מתחיל (או מסתיים) קרוב מאוד לעיר גלאזגו. הזמינות של אוטובוסים/רכבות היא גבוהה (משך הנסיעה כ- 15 דקות).

גם מאדינבורו יש רכבת ישירה (שעוברת בגלאזגו) כמה וכמה פעמים ביום (כשעה וחצי נסיעה מ- Edinburgh Park).

החזרה מפורט וויליאם יחסית קלה גם היא. יש מספר רכבות ומספר אוטובוסים ביום ומשך הנסיעה כ- 4 שעות.

פרטים נוספים באתר המצוין של המסלול: http://www.west-highland-way.co.uk/ww_subpage.asp?inst=5&id=559

יום ההליכה הראשון שלי