מבקתת Sitojaure לבקתת Aktse + מסלול צד לכיוון מצוק Skierffe.

כ- 4 ק”מ בסירת מנוע לצידו השני של האגם.

כ- 18 ק”מ של הליכה (9 ק”מ על השביל, וכ- 9 ק”מ מסלול צד)

כ- 6.5 שעות.

אין לי הערכה טובה להפרשי הגבהים ליום זה, בגלל מסלול הצד החלקי שעשיתי. ההליכה בשביל בין הבקתות כוללת כ- 350 מ' של עלייה וכ- 450 מ' של ירידה. מסלול הצד יותר ממכפיל את אלו אבל כאמור אין לי נתונים טובים.

כשהגעתי לבקתת Sitojaure אתמול, שומר הבקתה עדכן אותי שמזג האוויר – שהיה פשוט מושלם בימים האחרונים – צפוי להשתנות בהדרגה החל ממחר. בתוך האידיליה ששררה סביבי, תוך אותה שיחה, שהתקיימה על שפת האגם, עם ההרים ברקע והשמש שניצנצה מעל, אני מודה שלא הפנמתי כלום. ממש אפס.

אבל בבוקר אני קמה למציאות אפורה מאוד, בהתאם לתחזיות, ובחוץ היה מאוד קר.

הבוקר הזה מתחיל בשיט די ארוך אל צידו השני של האגם; להבדיל מיתר הקפצות הסירה שחוויתי בשביל – כאן ההקפצה אינה מבוצעת ע”י צוות הבקתות, אלא באופן פרטי, ע"י אישה בשם אנה שגרה בסמוך (ויש לקפוץ אליה ערב קודם לכן ולתאם את שעת ההקפצה). בהתאם למיקום ולחוסר התחרות, המחיר שהיא גובה הוא יחסית גבוהה: 300 קרונות. כפרה.

אנחנו יוצאות לדרך בשעה 8:20 בערך, אחרי עיכוב שלא היה תלוי בי. כך שאני מתחילה ללכת יחסית מאוחר – ב- 8:40, פחות או יותר.

-

בצידו הדרומי של האגם, אני מתחילה לטפס ביער. העלייה בתוך היער נמשכת כ- 3 ק”מ והיא מתונה למדי.

בדרך, בחלקות פתוחות בתוך היער, אני מבהילה 2 קבוצות קטנות של איילים.

כשאני מגיחה מהיער, אני מעיפה מבט לאחור – אל האגם אי שם למטה מעבר לעצים… הראות לקויה משהו והרקע אפור, אבל המראה עדיין יפה למדי ויש עוד כמה עדרים קטנים של איילים שמפוזרים פה ושם על המדרונות מסביב – אמנם במרחק גדול ממני עכשיו, אבל הם כנראה נמצאים במקטע הזה בהמוניהם.

-

אחרי קטע היער השביל ממשיך לצבור גובה. תחילה במתינות – ואז ישנה עלייה בעלת שיפוע משמעותי; אם כי עבורי, בוודאי בשעת בוקר, היא לא היתה קשה או מאוד ארוכה.

הקושי היחיד שלי, כפי שקורה לי שוב ושוב בשביל הזה – הוא עם הטמפרטורה. במהלך העלייה נעשה לי פתאום מאוד חם, ואני מתחילה להזיע ועוצרת כדי להסיר שכבת לבוש – ורק קצת אח”כ, כשמופיע משב רוח, והשביל שוב מתמתן קצת – אני מיד שוב קפואה ונעצרת להתלבש...

בתום הקטע התלול השביל שוב מתמתן מאוד (עם כי עדיין צובר גובה).

אני פוגשת שם בצמד הגרמנים הצעירים; הם חצו את האגם אתמול אחה”צ ולנו בצידו הדרומי. הבחנתי בהם מיד כשהגחתי מהיער, ופה אני סוף-סוף משיגה אותם, כשגם הם עוצרים כדי להתעטף בבגדים נוספים.

-

אני שואלת אותם אם יש בכוונתם לטפס לפסגת Skierffe; והם עונים שלאור מזג האוויר, ומכיוון שקצת קשה להם גם ככה (הציוד שלהם הרבה יותר כבד משלי!) – הם החליטו לוותר.

Skierffe הוא צוק מחודד שנמצא off-trail – כ- 6 ק”מ מערבית לקונגסלדן (קצת צפונית-מערבית לבקתת Aktse). הוא משקיף על עמק, מחורץ נהרות, נחלים ואגמים – שנקרא Rapadalen – והוא נחשב לאחת מנק' התצפית היפות ביותר אולי בשבדיה כולה, בוודאי לאורך הקונגסלדן. אע”פ שהוא כאמור אינו חלק מהמסלול עצמו – מאוד (!!!) מומלץ לטפס לראש הצוק כמסלול צד.

יש שביל משולט שמוביל ל- Skierffe, והוא מתפצל מהקונגסלדן, כ- 1 ק”מ לפני הבקתה (עוד כמה ק”מ מהנק' בה אני נמצאת עכשיו, במורד הקונגסלדן); אבל יש גם מסלול “מאולתר” ולא מסומן – שמתפצל מהקונגסלדן בסמוך לנק' שיא הגובה של המסלול, בערך היכן שאנחנו עומדים עכשיו; הוא חובר אל שביל הצד ה”רישמי” אל הצוק – בהמשכו של זה, לקראת העלייה לראש הצוק ממש. המסלול הלא-רישמי הזה נחשב לקל מאוד לניווט והוא לא רק מקצר את הדרך אל הצוק – הוא גם חוסך הרבה מאוד ירידה והרבה מאוד עלייה (מכיוון שהוא מתפצל מהקונגסלדן בנק' שיא הגובה ושומר על הגובה עד שהוא מתחבר לשביל שמוביל לראש הצוק (בעוד שהקונגסלדן מאבד פה גובה רב – שאז יש לצבור שוב אם הולכים בשביל המשולט ל- Skierffe).

אני ממש ממש ממש רציתי לטפס לראש ה- Skierffe; והייתי מוכנה אפילו להשקיע בזה יום שלם (כטיול צד, עם תרמיל קטן, מבקתת Aktse, מחר); אלא שמזג האוויר – שהוא לא מדהים גם עכשיו – צפוי להיות עוד הרבה יותר גרוע מחר, וגם בימים הבאים… כך שאין לי שום טעם ללון יומיים בבקתה הזו – כדי לטפס אל הצוק מחר…

בנוסף, אני לגמרי לא עייפה (בשלב זה...) ויכולה לבצע את הטיפוס כבר היום, עכשיו.

אבל ללכת במסלול מאולתר (גם אם ברור וקל) לבדי ביום שכזה כשהסיכוי לפגוש אנשים אחרים (במקרה של צרה, פציעה, תקלה) הוא כמעט אפסי… זה סיכון שאני לא אקח.

לכן ברגע שהצמד הגרמני מוותר על העלייה לצוק, ואני נשארת לבד – אני נאלצת לוותר לגמרי, או לבחור בדרך הקשה והארוכה יותר…

-

מכיוון שפניהם מועדות לבקתת Aktse (אף כי הם ילונו שם באוהל), אני מבקשת מהם, כאמצעי ביטחון, מכיוון שאני יורדת בכל זאת מהקונגסלדן לבדי, למסלול צד – לוודא שהגעתי במהלך אחה”צ/ערב לבקתה. אנחנו נפרדים ואני ממשיכה לבדי בשביל – תחילה בשטח פתוח וישר למדי – ואח”כ במגמת ירידה בולטת אך נוחה.

הנופים נפתחים פה מאוד ולמטה מופיעים אגמים עצומים, בכמה כיוונים – מוקפים בהרים חדשים, חלקם בעלי מראה תלול וצוקי. אני בטוחה שביום צלול המראה במקטע הזה הוא מדהים, אבל כרגע אפור ומעורפל והראות די מוגבלת. עדיין יפה אבל הנופים לא בשיאם.

אני מגיעה לפיצול ל- Skierffe בערך בשעה 10:40, אם אני לא טועה, ובלי היסוס, למרות מזג האוויר – אני פונה ימינה. אין לי בעצם מה להפסיד, אני אומרת לעצמי. אני פה עכשיו, וזו ההזדמנות שלי להגיע לפסגה, אם אצליח – יהיו איכות הנופים אשר יהיו, זה שווה לפחות את הנסיון.

-

השביל מתחיל יפה וקל – ממש בקו היער, והוא מוקף בשיחים יפים וצבוע בשלל צבעי סתיו. משמאל – בכיוון דרום, ולמטה – השביל משקיף אל קצהו המזרחי של העמק שעליו אני מאוד מקווה להשקיף בעוד כשעתיים, אולי יותר, ממעלה הצוק.

למרות הראות המוגבלת – המראה ממש יפה כבר מפה!

בהמשך – השביל מתדרדר מאוד באיכותו, כשאני נתקלת בכמה מקטעים (3 או 4) מאוד בוציים ומוצפים – שממש קשה לעבור. אני משתדלת לתמרן בסבלנות מכשול אחרי מכשול אבל טובלת פה ושם במים… מספיק כדי להרגיש שמעט רטיבות חדרה לי לבפנים.

ואז, השביל מתחיל לצבור גובה, בשיפועים משתנים. ובמקביל – הולך ונעשה יותר ויותר קר.

אני כבר רחוקה מקו העצים ואין שום דבר שיגונן עלי מפני הרוח. אמנם השביל יבש עכשיו ונוח להליכה אבל האוויר מתחיל להרגיש לי לח, כשאני עולה בגובה והולכת ומתקרבת אל שכבת הערפל הדקה שרובצת על ההר.

די בתחילת העלייה, אני משאירה את התרמיל הגדול, כשרוב הציוד בתוכו והוא עטוף בכיסוי הגשם שלו – בצמוד לסלע גדול מאוד ובולט (שיהיה לי קל לזהותו בירידה). אני לוקחת איתי (בתרמיל קטן) רק ביגוד חם, את בקבוק המים שלי, המצלמה, חטיף אנרגיה, הסלולרי (כבוי; רק כגיבוי) ואולי עוד כמה חפצים קטנים.

השביל בנוי מכמה שיאי גובה מדומים – בדרך לתחתית הצוק ממש. וההתקדמות היא קשה וקצת מייאשת – בתנאים של רוח חזקה מאוד וקור מקפיא.

די מהר אני מתחילה להתקשות מאוד; אני עוצרת ועוטה עלי את כל השכבות החמות שיש איתי – אבל לצערי לא לקחתי את המכנס התרמי שלי, ומכנסי הטרקים שעלי הן מאוד דקות…

בשלב כלשהו – כשאני כבר ממש קרובה לבסיס של הצוק עצמו – אני נכנסת לתוך הערפל; זה לא ממש ענן סמיך – הראות עוד פחות או יותר סבירה – אבל מיד נהיה לי רטוב וקר, קר מידי.

בשלב זה, עברה כבר לפחות שעה וחצי, בטח קרוב לשעתיים, מאז עזבתי את הקונגסלדן ופניתי לכיוון הצוק; אני יודעת שאני די קרובה לתחילת העלייה על גבי הצוק עצמו, שבסיסו כבר מאוד קרוב – אבל כל מה שאני רוצה זה… לברוח מפה! קפוא לי ורטוב לי ואני מתחילה להרגיש שאני כבר על הגבול של מסכנת את עצמי… עוד לא הגעתי לנק' שבה הראות לא מאפשרת לי להתקדם – אבל הרגליים שלי קפואות בתוך המכנס הדק ואני בספק אם הנופים מלמעלה “שווים” את זה ביום שכזה…

אני נאלצת או נכון יותר מחליטה – להודות בתבוסה: ההר ניצח אותי! ואני מרכינה ראש, לא בעצב – ביראת כבוד, ובלי הרבה היסוס או עצב – בתחושה שעשיתי את הבחירה הנכונה – אני מסתובבת ומתחילה לרדת משם – מהר!

בדרך חזרה, כבר אחרי שאספתי את התרמיל, והורדתי את מעיל הפוך – ועברתי את המקטעים הבוציים – ושוב נעים לי ואני רגועה ושלווה ומכרסת חטיף תוך כדי הליכה, אני זוכה לפיצוי, על האכזבה הקטנה, בדמות המפגש הכי “צפוף” ואינטימי עם אייל-צפון במהלך השביל. מדובר בפרט בודד שאני מפתיעה ממרחק יחסית לא רב ומצליחה איכשהו להבהיל רק במידה מועטה; הוא מתרחק, אבל נעצר במרחק לא גדול מידי ומלווה אותי במשך דקות ארוכות – כשהוא זז כמה צעדים ושוב עוצר ומביט בי במבט המשתאה הזה שיש להם לאיילים ואח”כ זז רק עוד קצת ושוב מביט אלי בהשתאות וחוזר חלילה.

-

כשאני חוזרת לנק' המפגש של השביל ל- Skierrfe עם הקונגסלדן – אני פונה ימינה ומיד נכנסת ליער ומתחילה לרדת, בשיפוע משמעותי, ביער יפה – עד שאני מגיעה סוף-סוף עייפה ובסה”כ מאוד מרוצה לבקתת Aktse קצת אחרי השעה 3.

-

Aktse היא אחת הבקתות הקטנות במסלול, אבל היא מטופחת ומתוקה להפליא, נדמה לי שהיא די חדשה, או לפחות מחודשת – והיא הפכה במהרה להיות הבקתה הכי אהובה עלי במסלול.

יש בה בקתת מטיילים אחת – שמחולקת לשתי “תת-בקתות” (חדר הכניסה משותף וממנו מתפצלים שני חדרים/מתחמים עצמאיים). כל תת-בקתה בנויה מחדר מרכזי שבו המטבח ושולחנות האוכל (וכמובן תנור החימום) ושני “כוכי-לינה” קטנים, שמופרדים מהחלל המרכזי ע”י וילון, ובכל אחד מהם – שישה “מדפי-שינה”, שלושה מימין ושלושה משמאל (ב- 3 קומות). זה קטנטן אבל חמוד מאוד ויש יתרון לצורת החלוקה הזו – בהשוואה לבקתות שבהן המטבח וחדרי השינה נפרדים זה מזה – שכן איזור השינה חמים ונעים.

בקתת המטיילים ניצבת בראש המתחם (מוגבהת) ויש לה מרפסת מקורה שבה שולחנות פיקניק מזמינים והיא משקיפה על המתחם כולו וצופה לנוף נפלא.
 בנוסף יש את מבנה השרותים הסמוך, את מבנה הקבלה שבו גם החנות ובצמוד לו אסם העצים והציוד; את מטבח אנשי האוהלים ואת הסאונה כמובן – קצת מוסתרת מאחור.

זו הבקתה היחידה שיש בה מערכת ניקוז כלשהי (אין צורך לאסוף את המים המלוכלים בדליים ולרוקן אותם למיכל המיועד בחוץ; יש כיור שמחובר לאגן הניקוז, אף כי אין בו בברז עם מים זורמים); גם נק' איסוף המים (לשתייה) שואבת את המים מנחל בלתי נראה לצינור עם ברז; כנ”ל לצד השרותים – יש צינור עם מים נוזלים לשטיפת ידיים (אף כי השרותים עצמם הם כרגיל בול פגיעה); ובנוסף יש מקלחת שדה, קפואה כמובן! – עם מים זורמים.

אני מתקבלת בלבביות בבקתה ע”י שומרת-בקתה יחסית צעירה שבקושי מדברת אנגלית אבל עושה מאמצים לספק לי את כל ההסברים ה”רגילים” – שעות הפעילות של הסאונה, של החנות ושל הסירה מחר בבוקר וכו'

אח”כ היא מזמינה אותי לבחור דרגש שינה כלשהו, בחדר הימני בבקתת המטיילים – אני הראשונה להגיע והבקתה כולה (על שני חלקיה) עומדים בשלב זה לרשותי.

אני מתמקמת בבקתה ואחרי התארגנות קצרה אני יוצאת שוב החוצה; ראשית אני מעדכנת את זוג הגרמנים הצעירים – שכבר הגיעו לכאן מזמן וחונים בחצר באוהל שלהם – שהגעתי בשלום (ומספרת להם שלא הצלחתי להעפיל לראש הצוק); אח”כ אני ניגשת להתנקות קלות (שותפת רק פנים, ראש, צוואר וכפות רגליים) במקלחת; ואז – ניגשת, די בהיסוס יש לציין, לאסם העצים – כדי למלא את חובתי המוסרית-קהילתית-חברתית ולתרום את חלקי למאמץ חיטוב העצים לחימום! (שעד כה נמנעתי ממנו, לא בגלל עצלנות – אלא מתוך חשש...).

כפי שהסבירה לי, באנגלית רצוצה, שומרת הבקתה הנחמדה – כל מי שמשתמש בסאונה מתבקש לסייע בחיתוך עצים. ולי יש כוונה מלאה – להשתמש היום בסאונה! אחרי שקפאתי בדרכי לפסגת Skierrfe, אין לי שום כוונה לצלוח מקלחת שדה קפואה (וגם לא להשאר מלוכלכת).

בחוסר בטחון רב אני ניגשת לקיר שעליו תלויים כלי העבודה ובוחרת את המסור הקטן ביותר שאני מצליחה למצוא. עם המסור ביד אני ניגשת לערמת הגזעים הלא מנוסרים ובוחרת את הגזע הדק ביותר שאני מצליחה לאתר... בידיים רפות אני מניחה את הגזע על מתקן הניסור, מניחה את שיני המסור עליו, ובתנועות עדינות פוצחת במלאכה. עוד לא הספקתי לחרוץ חריץ בגזע, ומפתח בקתת-הקבלה מגיחה השומרת; בצעד נמרץ ובטוח היא ניגשת לאסם, מסירה מהקיר את המסור העצום ביותר – וניגשת אלי; “not good” היא אומרת – בהצביעה על המסור שבידי – כשהיא מוסרת לי את המפלצת חדת השיניים שלה; אני נאלצת להחליף את כלי העבודה (הלא-כל-כך-מאיים) שלי – בכלי הזדוני שהיא בחרה עבורי, ושמחה לגלות שהאישה יודעת על מה היא מדברת! אחרי שהיא מתקנת את האחיזה שלי וחוזרת פנימה – אני מגלה שהדבר הזה מנסר את גזע העץ בקלילות מרשימה!

בתוך כמה דקות, אני כבר ניגשת בחזרה אל האסם, 6-8 גלילי עץ מנוסרים ביידי – אני תולה את המסור העצום בחזרה על הקיר ובוחרת לעצמי את הגרזן… הצנום ביותר שאני מצליחה לאתר בין יתר הכלים.

אם המסור עורר בי דאגה, הרי שלגרזן אני נותנת לפחות 50% סיכוי למצוא את עצמו נעוץ בתוך הרגל שלי… ביני לבין עצמי אני מתכננת אסטרטגיה שבנויה מאלמנט מרכזי אחד: “תכי בעץ ח-ל-ש!” אני משננת – “אפס תנופה ומינימום כוח”.

אבל בעודי מתכננת את המהלך, ניגש אלי שומר-הבקתה (אף הוא די צעיר ומאוד נחמד – וגם דובר אנגלית ממש טובה): “take this one its much better” – הוא מכריז בחיוך, כשהוא מושיט לי גרזן ע-נ-ק.

אני ישראלית ולא רוצה “לבייש את הפירמה” אז בלי היסוס (נראה לעין) אני מושיטה לו את הגרזן המינימליסטי שלי – ואוחזת בכלי ההרג (שכמעט תולש את היד שלי מהכתף ומאיים להשכיב אותי על הריצפה); השומר, שכנראה הבחין בחוסר הנסיון שלי – מפליא בי את תורתו (כזה, על רגל אחת ;~): “its all about concentration, your trunk is skinny so you can probably chop it i one blow”; אח”כ הוא מוסיף עוד כמה עצות קצת יותר מועילות וממתין לצידי; אני חוזרת על התנועות שלו (שהוא הדגים לי באוויר – חכם גדול! – באמצעות הגרזן הקטן) – כשאני משננת בראש “רק אל תפגעי לעצמך ברגל!” – מעל לגזע העץ המנוסר שלי – כמה וכמה פעמים (כפי שייעץ לי המדריך) ואז אני מכה בבול העץ!

בקצה קצהו של הבול, ממש בצמוד לקליפה, נחרץ חריץ זעיר וכמעט בלתי נראה; קצת מביך… אבל אני די מרוצה: המטרה העיקרית הושגה ושתי הרגליים שלי עדיין שלמות!

לשמחתי, אחרי שהוא חוזר על המנטרה המרכזית (“זה בעיקר עניין של ריכוז”), שומר הבקתה עוזב אותי לבדי באסם (כנראה התייאש...).

בדקות הבאות, בול העץ הקטן שלי הלך ו… התפורר. אבל אל תזלזלו! כל מי שהדליק מדורה או תנור עצים בחייו יודע כמה מועילים גיזרי העץ הקטנים בשלב הראשוני של הבערת האש! no

לאט, לאט הלכתי וצברתי מיומנות וגם בטחון; הגזע השני כבר נקצץ לפיסות יותר ראויות ואת הבאים כבר פילחתי לשניים אחרי 2 או שלוש מכות!

אח”כ ניסרתי עוד גזע עץ (במקצועיות!) וחטבתי גם את חלקיו לפיסות שמתאימות להבערה בתנור עצים.

בשלב כשלהו שומר הבקתה חזר לאסם ומלמל משהו כמו “?you don't give up, do you” – שאני לקחתי כמחמאה. האמת? ממש נהנתי מהמלאכה!

גאה לחלוטין בעצמי, עזבתי לבסוף את האסם כשערמה נאה של גזעים חתוכים ממלאה את הארגז שלי. ניגשתי לבקתה ומהרתי להבעיר אש בתנור העצים; אח”כ מלאתי את דליי המים ונשאתי אותם אל הבקתה; ולבסוף – הצבתי על התנור סיר גדול עם מים (שיהיו מים רותחים זמינים בבקתה).

אחרי שביקרתי בחנות הקטנה והצטיידתי בקרקרים, קצת ריבה, 2 ביצים טריות (!) וחטיפי אנרגיה (אוכל שביל ליומיים הבאים) – סוף סוף התפנתי להתיישב; בבקתה נעשה חמים ונעים; ישבתי לי ליד החלון – לוגמת תה או מרק חם, משקיפה החוצה; עוד שני אוהלים, שאת יושביהם לא הכרתי והם כנראה הגיעו מדרום, הוקמו בחצר; הערב הלך וירד ואני ישבתי לי בבקתה הפרטית והמתוקה שלי, קרואת ואוכלת וכותבת – ונהנת מכל דקה!

כדי להשלים את הערב הנעים – גם זכיתי לשימוש פרטי לחלוטין בסאונה, כשאנה הגרמניה הגיע בדיוק כשאני כבר התלבשתי.

בערך ב- 7:30 הגיעה לבקתה לורה האנגליה, שתהיה השותפה היחידה שלי הלילה. היא הלכה היום מקטע ארוך מאוד – מבקתת Saltoluokta עד לכאן – והגיע תשושה ואפילו קצת חבולה (היא החליקה ונפלה בקטע הירידה בכיוון Aktse ונחבלה בפניה, למרבה המזל לא בצורה קשה) וגם רטובה – בגלל שגשם קל התחיל לרדת בשעה האחרונה.

למרות שמזג האוויר לא היטיב איתי לגמרי היום – אני מסכמת בסיפוק רב עוד יום מצוין על הקונגסלדן. אני גם יודעת שביומיים הבאים צפוי לי אתגר חדש: הליכה בגשם, שצפוי לרדת, פחות או יותר ללא הפסקה...