CdF - סיפור מסע - יום 2

מבקתת Colomers אל בקתת Ventosa

אני יוצאת מהבקתה וצועדת של ה- GR11.18 בדרכי מערבה.
הנוף הבוקר הוא של הרים מסולעים מאוד, עם קרקע – משובצת אגמים כהים - שהיא תערובת של סלעים בהירים וצמחייה עשבונית, ירוקה, נמוכה. פה ושם, בקצות ההרים, יש ערמות קטנות של שלג לבן.
 ואין עצים.



זה לא הקטע עם הנוף הכי יפה בטרק, אבל הוא יפה דיו ומכאן והלאה – היום הזה רק משתפר!

 את מעבר ההרים הראשון – Port de Caldes o de Colomers (עליה עיקשת, אבל לא מסובכת בשום שלב) אני כובשת די בקלות וממשיכה במרץ אל המעבר הבא – Port de Rius (שהעלייה אליו מהכיוון הזה היא בהחלט קלילה).

 ממש לפני העלייה ל- Port de Rius, ליד אגם כחול ומהמם (Estany de Monges) השביל מתפצל.
 מי שאצה לו הדרך ורוצה להגיע – בדרך הקצרה והקלה – לבקתת Ventosa (שהיא היעד שלי ליום זה) – צריך לפנות כאן שמאלה, דרומה, בדרך שמסומנת ע"י כתמי צבע צהובים על גבי עמודים.

 אבל אני ממשיכה למעלה – אל Port de Rius – ואח"כ הלאה – למטה (בכיוון צפון-מערב): בשביל המוליך אל בקתת Restanca.
הדרך הזו לא פשוטה בחלקה העליון. הירידה ממעבר ההרים ארוכה ותלולה ואני חושבת לעצמי כל הזמן – איזה מזל שאני לא צריכה לעשות את הדרך הזו בכיוון ההפוך: למעלה.
למרות שהברכיים שלי קצת מתלוננות אני הולכת ממש מהר, נותנת לחוקי הפיזיקה למשוך אותי למטה.

 השביל מתמתן מאוד ליד אגם גדול ויפיפה, שמושך את העין עוד מלמעלה, ואז הוא נכנס לו אל בין העצים. משמאל יש פלג קטן וחמוד שמושך את תשומת ליבי, ובדיוק כשאני חושבת לעצמי כמה יפה ומהנה קטע ההליכה הזה, מופיע מתחת אגם Restanca!



 למרות ריבוי האגמים בטרק – יש כאלו שמצליחים לבלוט מעל היתר. אגם Restanca הוא אחד כזה. אולי זו התפאורה הירוקה שלו (אחרי בוקר בלי עצים) ואולי זה הכחול-העז של המים או המפל שגולש אליו בחן ערני – אני לא יודעת, אבל את יתרת הדרך, בירידה, אל הבקתה שיושבת על שפת האגם, אני עושה עם חיוך ענק על הפנים.

 אל בקתת Restanca הגעתי ב- 11:20 בערך (בקצב שיא של 3 שעות ו- 20 דקות, לא ברור לי למה).

 התכנית שלי הייתה לאגף את פסגת Monges ממערב – בואריאנט של ה- CF שעובר דרך Coll de Tumenela. אבל מאחר ולא היו לי הרבה פרטים על המסלול (חוץ מזה שהוא נחשב לדי קשה), התכוונתי להיכנס לבקתה ולהתייעץ. וכך עשיתי.
 מצאתי בפנים שומרת בקתה מסבירת פנים ולשמחתי הרבה – דוברת אנגלית טובה. לדבריה הדרך הזו קשה וכמעט לא משתמשים בה. במיוחד לאחר שגילתה שאני הולכת לבד, היא ייעצה לי לחזור על עקבותיי – במעלה Port de Rius – ולהשתמש בשביל שמתפצל מה- GR11.18 דרומה, ליד Estany des Monges.

זה לא נשמע כ"כ מפתה – לחזור על קטע – במיוחד כשקיימת אופציה אחרת. אבל הייתי במצב רוח מרומם, אחרי בוקר מוצלח מאוד. בתנאים כאלו – כל האופציות נשמעות טובות... חוץ מזה, בעיקר כמי שהולכת לבד, אני משתדלת לחמוק מסיכונים מיותרים, ואם ייעצו לי להימנע ממסלול מסוים – אני נוטה להקשיב.
 אז אחרי הפסקת צהריים ארוכה בבקתת Restanca, אני מתחילה לטפס בחזרה ל- Port de Rius.


 כן, זו אותה הדרך בה ירדתי לפני כשעה, חוגגת את המחשבה שלא אצטרך לעשות אותה בעליה... ואכן, מהכיוון הזה מדובר בעליה ארוכה, כזו שאני מכנה "עיקשת", אבל משום מה (אולי בגלל המנוחה הארוכה וכריך טעים שהכינו לי ב- Restanca ויושב לי עכשיו בבטן) זה היה לי יותר קל מאשר הירידה.

כשאני עומדת, בפעם השניה היום, בראש ה- col, אני אומרת לעצמי: תרגעי, תנשמי עמוק, תאטי... לא באת לכאן לרוץ את ה- Sky Runner - יש לך את כל הזמן שבעולם.
ובחצי השני של היום, אני משנה - באופן מאוד מודע - פאזה, מורידה קצב.

השביל הזה שבין Port de Rius לבקתת Ventosa התגלה כמוצלח ומהנה במיוחד (וגם קל מאוד!).
 אני מתהלכת לי בארץ של אגמים, והם כולם יפיפיים; בצבעי כחול או ירוק או שילוב של השניים; מוקפים סלעים וצוקים; פה ושם רועות מספר פרות או עומד לו איזה עץ מבודד ובמים יש השתקפויות...



אני לא ממהרת, מרשה לעצמי כמה וכמה הפסקות - כולל טבילה ראשונה (רק עד הברכיים) באגם קפוא.
למרות שהיו לי תכניות שונות היום - בהחלט לא התאכזבתי מהמסלול!

 בסה"כ ביליתי היום בשטח – כולל הרבה הפסקות, כ- 8 שעות וזה היה לטעמי מהימים המוצלחים בטרק.



 גם בקתת Ventosa התגלתה כמוצלחת מאוד (אולי החביבה עלי ביותר, אם כי - קשה לבחור).
יש מקלחת חמה נוחה וחדר אוכל מזמין. המיקום משגע - מעל Estany Negre הגדול והיפה, והאווירה חברותית ומזמינה. מנהלת הבקתה היא צעירה מקסימה, דוברת אנגלית טובה וגם האוכל טעים.

 אחרי שאני מתארגנת ונחה, אני יוצאת שוב החוצה. משוטטת שעה ארוכה סביב אגם Negre. אני מחפשת לי זווית שמימנה אוכל לצלם את האגם ביחד עם הבקתה היפה שמעליו (לא מצאתי).



 בשני הלילות הראשונים של המסע, בבקתת Amitges ובבקתת Colomers, פגשתי מטיילים ישראלים ואיתם בילית את רוב שעות אחה"צ והערב. אבל הפעם אני "לבד". יש סביבי רק מטיילים צרפתים וספרדים וכולם מדברים שפה זרה.

בארוחת הערב, אנחנו שישה בשולחן אחד – חמישה ספרדים וישראלית אחת. זה מתחיל לי קצת מהוסס. השיחה, באופן טבעי, היא בספרדית ואני מרגישה בצד. אבל מולי יושב בחור צעיר (וחמוד למראה) ואני מתגברת על הביישנות ושואלת אם הוא דובר אנגלית. מסתבר שהוא כן! וכך גם הגבר שיושב לצידו (היתר לא – למרבה הצער). אנחנו מחליפים כמה משפטי היכרות ראשונים, השוואת מסלולים ורישמי דרך וזהו... הקרח נשבר.
זה קורה לפעמים ששלושה אנשים – בגילאים שונים מרקעים שונים ועם עתיד נפרד – נפגשים פגישה מקרית שמתבררת כמאוד מוצלחת. השיחה קולחת לה – חיבור מידי וחזק – קופצת בטבעיות גמורה מנושא אחד לנושא אחר – בשלל תחומים. אחרי האוכל אנחנו יוצאים החוצה, עומדים מעל האגם, צופים ביום שדועך לו, בצבעים המשתנים – וממשיכים בשיחה עד שכמה דקות לפני השעה 10 יוצאת אלינו מנהלת הבקתה להזכיר שעוד מעט כיבוי אורות...

 ואם זה לא יום מושלם...

היום השלישי למסע