פרק 12 -;מה? אין לו סוף ליופי הזה?!?!
6:30 בבוקר ואני במסעדה של ה- Alpine Inn ב- Lobuche (גובה 4910מ'). יושבת ומנסה להתחמם עם כוס של תה. אני ועוד שני מטיילים משתעלים, יושבים, סהרוריים משהו, מצונפים בתוך המעילים. מד-החום בתוך החדר מורה 6 ומשהו מעלות. ובחוץ: 1.5. בררררררררר...
ב- 7:30 אני כבר על השביל ודי מהר מתחילה להתחמם קצת מההליכה ובעזרת קרני השמש המבצבצות.
בוקר קל ומהנה ביותר -; בירידה מתונה במורד עמק Khumbu היפיפה.
למטה זורם לו הנהר ולצידו, פה ושם, ניתן להבחין במספר בקתות מבודדות מוקפות חלקות מעובדות, תחומות ע"י גדרות אבן מסורטטות. פה ושם אני חולפת ליד בקתת אבן נטושה, קבוצת יאקים רועים בשלווה. אני הולכת בשביל על צלע ההר ונהנית כל כך...
ההרים מלווים אותי למטה - עם העוצמות השקטות שלהם. אני זוכה לעוד מבט -; מרוחק, לעבר Chola Tsho המהפנט, שמציץ בבישנות מהעמק הצדדי. הרי צעדתי מעליו רק לפני שלושה ימים ועכשיו -; אני כבר מתגעגעת.
עם ההגעה לחלק התחתון של העמק, התחילו להופיע מולי שיירות של מטיילים, לעיתים בקבוצות ענקיות ממש -; על מדריכיהם, סבליהם ובהמות המשא שלהם.
השביל מתחיל להשתנות עכשיו -; עם בוא שיא העונה. הוא יהפוך עמוס יותר ויותר בימים הבאים -; ובמיוחד מלא בקבוצות מאורגנות (שיירות של למעלה מ-20 אולי 30 אנשים). מטיילים בודדים וקבוצות קטנות של שניים עד ארבעה אנשים -; הם המיעוט מכאן והלאה. לא עוד ימים שלמים של שלווה ושקט. לא עוד בתי הארחה ריקים.
אני כל כך שמחה על ההחלטה להקדים קצת...
ב- 10:30 אני כבר ב- Dingboche (גובה 4410מ'). זהו כפר גדול מאוד, יפה ומעניין. הוא "מרוצף" שטחים מעובדים רבים ותכונה רבה ניכרת בשדותיו. חקלאים קוצרים, חופרים, הופכים את האדמה. סתיו.
מעל Dingboche, ממש לפני ההגעה, על אוכף בנק' החיבור של עמק Khumbu ועמק Imja, אני זוכה להצצה אל העמק ה"חדש" שמתמשך משם מזרחה.
המראה ממש מדהים ביופיו! וכרגיל, אני מצליחה להיות מופתעת - מה אין לו סוף!?!?!? ליופי הזה.
אחרי מנוחה ארוכה ב- Dingboche שכוללת Sherpa Stew מזין, טעים ומחמם באחד הלודג'ים המזמינים (יש ב- Dingboche הרבה כאלו) ואפילו קצת אינטרנט (בעיקר email ארוך ומרגיע הביתה; 20 רופי לדקה) -; אני מעמיסה שוב את התרמיל הכבד וממשיכה מזרחה -; לאורך נהר ה- Imja, בעלייה מתונה מאוד, לעבר Chhukhung.
העייפות, מאמץ השבועיים האחרונים, הקור והתנאים בכלל מתחילים להכריע אותי. ופתאום אני מרגישה די רע. השיעול שהיה יבש בהתחלה הוא עכשיו רטוב ומכאיב בבית החזה. האף שלי סתום נורא וכשאני מקנחת -; הטישו מלא בכתמי דם (לא בכמויות מבהילות אבל זה לא מוסיף לי שלווה). הגרון כואב לי וגם הראש. אפשר לומר שאני... לא בשיאי.
אני מזדחלת על השביל ולמרות האופי הכ"כ מתון וקל של הדרך -; די מתקשה.
הבוקר שהיה צלול ומאוד נעים, מפנה את מקומו אט-אט ליום קר ומעונן. כשאני עושה את צעדי האחרונים להיום (לקראת השעה 2) -; בין בתיו של הישוב הזעיר Chhukhung (גובה: 4730מ') -; כבר יורד גשם ואני עטופה לחלוטין בענן. הראות אפסית.
אני מרגישה די גרוע, עלה לי קצת החום ואני מכוסה בפריחה. אני לא מצליחה להתחמם ולבסוף, מלווה בבקבוק מים חמים, אני זוחלת לתוך שק השינה. רק בתוכו אני מפסיקה לרעוד...
אני שוכבת לי כך כל אחה"צ, ואחרי ארוחת הערב, גם רוב הלילה. תוהה לגבי מחר. חושבת שאולי הייתי צריכה להישאר למטה ב- Dingboche. אם אני לא ארגיש הרבה יותר טוב בבוקר -; אין הרבה סיכוי שאני אצליח לממש את התכניות שלי...
אבל עד שמגיע הבוקר, אני מצליחה לישון מספיק ואפילו להתאושש במידה רבה!
אני מחליטה להתלבש היטב, לארוז תרמיל קל עם ציוד מינימאלי ולצאת בשביל המוליך מחוץ לבתי הישוב ובמעלה ההר -; צפונה. בדרך ל"כיבוש" הפסגה האחרונה שלי במסע -; Chhukhung Ri.
