אחרי לילה מענג במלון הנעים ב- Inveroran, אני קמה בעצלתיים, יוצאת מהחדר ב- 7:30 – ארוחת בוקר.

בחדר האוכל כבר יושבות לבושות וארוזות איימי, לוסי וסוזן. גם הן הולכות את ה- West Highland Way אבל עד כה הלכו במקטעים קצרים יחסית. זה היום הארוך הראשון שלהן – כמוני, הן מתכננות להגיע היום עד Kinlochleven – והן לחוצות קצת. הן אוכלות מהר, מעמיסות תרמילים ויוצאות לדרך.

לי יש עדיין כביסה שמתייבשת בחדר וגם האוהל שלי עדיין לא יבש לגמרי, אז אני לא ממהרת.

אחרי הארוחה אני אורזת סוף-סוף את התרמיל – משלמת ועוזבת את המלון הנעים ב- 8:40.

התחזיות להיום מבטיחות מזג אוויר נוח ובבוקר עדיין קצת אפור בשמים אבל יש כבר סימנים לכחול ולא יורד גשם.

ההליכה מתחילה לאורך כביש צדדי במשך כקילומטר – קילומטר וחצי, אבל השוליים רחבים מספיק ולא חייבים ללכת על האספאלט. למרות זאת אני מרגישה היטב את כפות הרגליים וגם המקום מעל לקרסול שהציק לי אתמול כואב שוב עכשיו.

כמה דקות הליכה אחרי שעזבתי את המלון, אני חוצה גשר קטן ומגיעה לאזור שמסומן במפה כחניון קמפינג בלתי רישמי (ללא facilities). משני צידי הכביש, לצד הגשר ובסמוך לנחל, יש כרי דשא (מימין ליד קבוצת עצים, משמאל בשטח פתוח) – המקום נראה אידאלי לעצירת לילה עם אוהל! בצד השמאלי חונה אופנוע עם כיסי מטען גדולים ולידו עומד אוהל.

אני נפרדת בשמחה מהכביש וממשיכה בשביל רחב צפונה. הדרך שטוחה מאוד וקלילה ומזג האוויר הולך ומתבהר. האיזור הוא חקלאי ומאוד פתוח – שטחי מרעה נרחבים אל תוך האופק. פה ושם יש איזורים מיוערים (או אזורים בהם גדמי עצים כרותים) לצד השביל אבל אלו לא יערות צפופים או גדולים והעצים הם תמיד רק מצד אחד של השביל.

האיזורים ליד עצים – וזה מאפיין עוד מקטעים לאורך ה- WHW – הומים בחרקים ואני מוצאת את עצמי מאיצה צעד (ואם אני זוכרת... גם סוגרת את הפה!) כשאני חולפת על פניהם.

ככל שאני מצפינה עוד ועוד גבעות מקיפות אותי – כמעט מכל הכיוונים, מעבר למרחבי העשב שהוא תערובת של ירוק וחום וצהוב – בהתאם לעונה, התחלה של סתיו.

הדרך קלילה (כשיש שיפועים הם מאוד מתונים) ויפה מאוד ונעימה מאוד וריקה לגמרי. אני חולפת ע”פ שני אגמים יפים שנמשכים לנחל שטוח ועבה ומרחוק רואה עוד אגמונים שמפוזרים לצד הנחל. אני חוצה גשר מעל נחל שמימיו זורמים בעליצות על גבי סלעים כהים.

ככל שאני מצפינה הגבעות נעשות קצת יותר גבוהות והופכות להרים נמוכים.

אני מגיעה לשיא הגובה של השביל ופוגשת שם את איימי שעצרה למנוחה. אני מחליפה איתה כמה מילים וממשיכה ללכת.

מצפון מזרח לשביל אני מתחילה לזהות הר שהוא אחד המראות המפורסמים של ה- Highlands – של סקוטלנד כולה: Buachaille Etive Mor. מדובר בהר דמוי פירמידה פשוט מרהיב. הוא מוקף כמעט כולו ע”י ערוצי הנהר Etiv ולכן – בולט עד מאוד בשטח. חודו הוא סלעי, אפרפר ומדרונותיו הנמוכים מכוסי עצים ומשתלבים עם האחו הירוק-חום-צהבהב שמקיף אותו – מראה צבעוני שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים – במיוחד באור הסקוטי הרך.

אני חולפת ע”פ אתר הסקי של Glencoe שם יש – לפי השילוט – אתר קמפינג ובית קפה (רק סטייה קטנה מהשביל; המיקום ממש משגע). ועל פני בית קטן ולבן עם גג כהה וארובות לבנות – אופייני מאוד למבני האבן באיזור – שאינו נראה מאוייש כרגע. אני חוצה בזהירות רבה מאוד את הכביש הסואן (A82) וממשיכה עוד כקילומטר בנוף היפה הזה עד ל- Kingshouse Hotel.

המלון הזה נמצא מצד אחד בסמוך לכביש מהיר ומצד שני הוא ממוקם בנוף מרהיב באמצע שום-מקום.

מי שאינו מצויד באוהל ולא רוצה להמשיך היום עד Kinlochleven (עוד כ- 15 ק”מ, לא מהקלים בשביל!) צריך לעצור פה – קצת אחרי הק”מ ה- 115 של השביל, כ- 15 ק”מ מ- Inveroran Hotel. שמעתי, מאוחר יותר בערב, מזוג אמריקאים שפגשתי בפאב בקינלוכלבן – שהמקום ממש מקסים (הם לנו כאן בלילה הקודם).

אבל השעה היא רק 12 בערך כשאני מגיעה למלון. הלכתי רק כ- 3 שעות ועשרים דקות. אין לי כמובן שום כוונה לעצור כאן ללילה.

כשאני מתקרבת למלון, אני מזהה את לוסי וסוזן, שבדיוק העמיסו את התרמילים שלהן ויצאו לדרך אחרי שעצרו כאן לזמן כלשהוא. לרגע אני חושבת לקרוא להן או לרוץ קדימה, להדביק אותן ולהמשיך ללכת איתן עד ליעד. אבל רגל שמאל שלי כואבת מאוד בחצי השעה האחרונה ואני מגיעה למלון קצת צולעת. אני יודעת שהגיע הזמן לעשות הפסקה. אז אני זונחת את המחשבה להצטרף לצמד האמריקאיות ועושה את דרכי, לאט, אל עבר המלון.

ממש מול ה- Kingshouse, לצד מגרש החנייה על כר דשא ירוק מאוד, רועים להם בנחת, כמה ראוי, מספר deers יפים – שהסתגלו מאוד לתיירים ולא ממש בורחים גם כשאני מתקרבת.

אם לא רעש המכוניות שמגיע מהכביש – זה היה מקום שקשה מאוד (אבל מאוד!) לעזוב. אבל אחרי הפסקה לקפה ו- GORP, עיון במפה, ביקור בשרותים, טיפול (עד כמה שניתן) ברגליים הכואבות שלי ושיחה קצרה עם איימי (שבינתיים הגיע ונכנסת למנוחה משלה) – אני מעמיסה שוב את התרמיל וממשיכה ללכת, בערך ב- 12:40.

השביל ממשיך לאורך הכביש (מרוחק מעט ממנו) בכיוון מזרח כ- 4 ק”מ בשטח מרעה בנוף הררי נהדר כשהוא נחצה ע”י המוני פלגים חמודים. למרות האידיליה אני הולכת בצעד מהיר, שמחה להגיע לנקודה בה השביל פונה בחדות צפונה ומתרחק מהכביש. הגעתי ל- Devil’s Staircase!

השם של העלייה הזו אינו מבשר טובות – והיא אכן עלייה משמעותית, בעיקר כשהולכים עם תרמיל במשקל לא זניח. אבל זה עדיין לא מתקרב לעליות ה”רציניות” של האלפים / דולומיטים / פירינאים – ואני ממש לא מודאגת, להפך – אני מרגישה סבבה עם האתגר :)

בניגוד לכל הדרך שעברתי היום – שהיתה כמעט שוממת, פרט לאיזור שממש סמוך למלון – המקום הזה הומה אדם (באופן יחסי). כמה וכמה קבוצות קטנות של מטיילים עושות את דרכן במעלה או במורד השביל.

אני עולה באטיות במעלה הגבעה, עוצרת פה ושם כדי ללגום קצת מים, לשאוף אוויר ולהתבונן בנוף היפה מאוד שמקיף אותי.

אני מברכת לשלום את כל המטיילים שבאים מולי. חבורה עליזה של חמישה סקוטים – שתי נשים, שני גברים ונער – נעצרים לידי ופוצחים בשיחה. כשהם שומעים שאני מישראל ובאתי במיוחד לסקוטלנד שלהם כדי ללכת – לבד – את ה- WHW הם מתמלאים בהתלהבות ושמחה. כמויות הפירגון שאני זוכה להן תמיד כשאני מטיילת – ממקומיים וממטיילים אחרים – לא מפסיקות להפתיע ולרגש אותי. זה יכול להיות מפגש של כמה דקות בודדות שממלא אותי בכ”כ הרבה חום. אני לא באמת זקוקה לעידוד כדי להשלים מסלול כמו ה- WHW – שהוא לגמרי בגבולות היכולת שלי, אני כבר יודעת. אבל המילים החמות, העיצות, מילות ההזדהות והתמיכה – קשה לי מאוד להסביר את המשמעות שלהן אבל היא ממש עצומה עבורי ואני תמיד מעריכה את זה כ”כ. החבורה הזו כ”כ נחמדה שהם אפילו מתעניינים בתכניות שלי להמשך החופשה ואני שמחה להתייעץ איתם ושומעת שוב את ההמלצה החמה – לוותר על טרק נוסף ולהעדיף ביקור באי סקיי. “אנשים טובים באמצע הדרך, אנשים טובים מאוד” – זה מה שעובר לי במוח כשאני מודה להם וממשיכה לטפס לבד.

אחרי כ- 50 דקות, אני מוצאת את עצמי סוף-סוף במעלה ה”מדרגות של השטן”.

אני מתעכבת רק לפרק זמן קצר (זו לא ממש פסגה, זה קצת דומה למעבר הרים אבל רחב מאוד – לא מהסוג שרואים בו את שני הצדדים מלמעלה) וממשיכה ללכת – עכשיו בירידה.

ההליכה ממשיכה להיות יפה מאוד – בירידה, לעיתים משמעותית – עד Kinlochleven (שהיא עיירה יחסית גדולה ומסודרת, עמוסה אפשרויות לינה ומצוידת בסופרמארקט של ממש, בפאב אחד או יותר, בחנות Fish & Chips וכו’).

אי אלו קילומטרים לפני העיירה עצמה השביל נכנס ליער שבו זורם נחל שוצף. אני מדביקה שם את לוסי וסוזן ואנחנו הולכות ביחד את חצי השעה האחרונה.

היה יום משגע – מבחינה נופית – בוודאי היפה בטרק עבורי. מזג האוויר היה מצוין כל הזמן.

הלכתי היום כ- 29 ק”מ (אני מגיעה לעיירה בערך ב- 16:30) ונהנתי מכל רגע – גם כשהיה קשה.

אני מקימה את האוהל שלי באתר קמפינג מסודר לצד הנהר בשולי העיירה – Blackwater Camping & Hostel (שבעה פאונד לאוהל).

המקום מוצלח! יש מבנה מרכזי דו-קומתי שהוא האכסנייה ויש בו (בנוסף לחדרי השינה המשותפים) מטבח מצויד, חדר אוכל, drying room וחדרי שרותים ומקלחות – לשימוש כל דיירי המתחם. הכל מרווח ונוח ונקי למדי. בנוסף למתחם האוהלים (על דשא, בסמוך לנהר – שזורם כאן בשצף-קצף, תביאו אטמי אזניים!, בחלק האחורי המרוחק של המתחם) ולאכסנייה יש גם log cabins חמודים להפליא ל- 2 עד 4 אנשים (מדובר בחדרונים זעירים).

אחרי שישנתי באוהל ב- wild camping בשניים מהלילות שלי על המסלול, אני נהנת מאוד להקים את האוהל שלי באתר מסודר (אני האוהל היחיד במתחם הלילה! וגם האכסנייה ובקתות העץ כמעט ריקים – ככה זה בסוף עונה) – ליתר דיוק אני נהנת מיתרונותיהם של שרותים ובעיקר מקלחת צמודה!

אחרי שאני מקימה את האוהל ומתקלחת ומתארגנת אני הולכת לסופר לקנות מצרכים לארוחת בוקר למחר ואז צועדת לפאב שם אני יושבת עם יתר הבנות לארוחת ערב טובה.

WHW Day 6 - היום האחרון!