פרק 2 -; "a journey of a thousand miles begins with one small step" 
 (Lao Tzo)


אחרי שהתברברתי כמה ימים בקטמנדו, הגיע הזמן להעמיס שוב את התרמיל.
אני משאירה מעט ציוד עודף לאכסון במלון, ומוקדם מאוד בבוקר אני עושה את דרכי לשדה התעופה.
התכנון המקורי שלי היה להתחיל את הטרק ב- Phaplu, אופציה הרבה פחות ידועה ופופולארית בהשוואה ל- Jiri או Lukla -; נקודות המוצא ה"מקובלות" לטרק. Phaplu נראית לי כפשרה המושלמת בין המסלול הארוך שמגיע מ- Jiri לבין זה שמתחיל גבוה ב- Lukla. הכפר אינו נמצא על הציר הראשי מ- Jiri ל- Lukla. אבל הוא נמצא כשעתיים דרומית ל- Ringmo -; הנקודה הקרובה ביותר על הציר הזה, וכשלוש שעות מ- Junbesi -; מעט מערבית מ- Ringmo, גם הוא כפר על הדרך מ- Jiri ל- Lukla.
אני רוצה להתחיל את הטרק משם כדי לטעום קצת מחיי הכפר של שיפולי ההימלאיה ה"נמוכים", הירוקים לפני שאני מעפילה לגבהים.
אבל שדה התעופה ב- Phaplu הוא לא יותר מרצועת אדמה קצרה ולא סלולה. וזה אומר שכשיורד גשם -; מסוכן לנחות שם. עכשיו אמצע ספטמבר, המונסונים לקראת סיום ובחלקים הנמוכים עדיין יורד גשם -; הרבה גשם. כבר 7 ימים רצופים שהטיסות ל- Phaplu בוטלו...
אני אוחזת בכרטיס טיסה שכזה ובלא מעט אופטימיות רעננה של תחילת מסע. אבל אחרי יום של המתנה בשדה התעופה ודחיות אינסוף הטיסה שלי מתבטלת. אחרי עוד לילה בקטמנדו, אני שוב עושה את דרכי, השקם בבוקר, לשדה התעופה. אבל כשהטיסה שלי ל- Phaplu נדחית שוב, גם הבוקר -; אני מוותרת.
 בהחלטה מהירה (בסיוע סוכן הנסיעות שלי) אני משנה יעד, מחליפה את הכרטיס באחד אחר -; ואחרי פחות משעה אני כבר על המטוס הקטנטן, בדרך ל... Lukla -; השער שלי להימלאיה!

 בדיעבד זו מתגלה כהחלטה מצוינת. אמנם יצאה טיסה ל- Phaplu באותו יום, וגם נחתה בהצלחה, אבל מאנשים שהלכו בין Jiri ל- Lukla באותם ימים שמעתי שירד גשם (לעיתים ממש חזק) ללא הפסקה. המסלול היה בוצי מאוד ואת הנוף הירוק -; אף אחד מהם לא ממש ראה. עניין של מזל, בעיקר כשמדובר בתחילת עונה. מעבר לכך, ההגעה המוקדמת לחלקים העליונים של הטרק עבדה עבורי מצוין מכיוון שהקדמתי את ההמונים שעלו ל- EBC (בכמויות "מפחידות", כולל הרבה קבוצות מאורגנות גדולות) בשעה שאני כבר עשיתי את דרכי בחזרה למטה.
הטיסה הקצרה (כ- 30 דקות) מהנה ביותר (בנוף ירוק ונפלא) וגם הנחיתה, על המסלול הקצרצר הנטוע על ההר, עוברת בשלום.
כ- 10 דקות אחרי שגלגלי המטוס נוגעים בקרקע אני כבר עם התרמיל על הגב, מתחילה ללכת..
לקראת נחיתה בלוקלה.
אני צועדת מהר ברחובות לוקלה, נלהבת לעלות על השביל, להתחיל את המסע. כמה עשרות מטרים בלבד, מעל שדה התעופה, אני שמה לב שאני כבר כולי מתנשפת -; מסוחררת ממש. לא -; הגובה (2840מ') עדיין לא משפיע עלי בכלל -; הלב שלי פשוט דופק מהר מדי, מרוב התרגשות...
אני נזכרת שעדיין לא אכלתי כלום הבוקר ושצריך להוציא את מקלות ההליכה והמפה הטופוגראפית מהתרמיל (לשם הם נדחסו -; למשך הטיסה) ושבעצם תכננתי להתחיל את הטרק במקום אחר לגמרי. אמנם קראתי כל פרק בספר של הטרק -; אבל את הקטע הזה לא הייתי "אמורה" ללכת, בטח שלא היום, ושינוי התכניות הוא כ"כ פתאומי שאולי אני בעצם לא ממש ערוכה ליום הזה, כפי שהוא "התגלגל" לו...
אני מחליטה לעצור, עוד לפני שבעצם התחלתי, רק לכמה דקות. בעיקר כדי לקחת נשימה ארוכה, עמוקה. להירגע. המסע הזה, אני מזכירה לעצמי, הוא לא משהו חפוז. הוא לא משימה שיש לבצע.
דקה וחצי אחרי, אני כבר יושבת בבית קפה, בכפר בלב ההימלאיה, שותה תה ואוכלת טוסט עם ריבה וקוראת במדריך של Kev Reynolds על קטע ההליכה בדרך צפונה מלוקלה.
ואז, כשהדופק כבר שוב (כמעט) נורמלי, והפאוץ' מלא במים (מטופלים בטבליות יוד), כשהמפה הטופוגראפית מקופלת לקטע הרלוונטי ויושבת בתיק המפות השקוף שמחובר לי לתרמיל וביד מקלות ההליכה הורודים שלי שאני כ"כ, כ"כ אוהבת -; אז אני מתחילה מהתחלה...
אני תמיד מוצאת את עצמי קצת מופתעת ברגע הזה של תחילת מסע, כשלכל "צעד קטן" יש חשיבות כמעט בלתי נתפסת...
 אני יודעת שתוך יומיים-שלושה זה יראה לי הכי טבעי בעולם: לקום כל בוקר במקום זר, ללבוש פחות או יותר את אותם בגדים שלבשתי אתמול, לאכול ארוחת בוקר בחדר משותף עם אנשים חדשים לגמרי, להציץ במפה, להעמיס שוב את התרמיל על הגב ופשוט... להתחיל ללכת.
אבל ברגעים הראשונים האלה, הרגליים שלי רועדות, הלב שלי דופק במרץ ותחושה אדירה של חופש מציפה אותי.
הרחוב הראשי בכפר לוקלה.
לוקלה צבעונית ונמרצת, יושבת של צלע הר אל מול מדרון אדיר ומסביבה הרים ועוד הרים. בתי קפה, Guest Houses, חנויות ציוד וכו' תוחמים רחוב מרוצף אבנים. ילדים, מבוגרים, תרנגולות, כלבים, מטיילים נרגשים ושאר "יצורים" ממלאים את הרחוב.
 אני בולעת את המראות, סופגת את הקולות בלב שמח.
אני חוצה את הכפר תוך דקות, מציגה את ה- permit שלי בנקודת הביקורת (או את ה- TIMS, אני לא זוכרת), עוברת מתחת לשער (נקודת ההתחלה ה-"רשמית") והופ -; אני על השביל!
אמצע ספטמבר ואותות גשמי המונסון ניכרים מכל עבר. הנוף ירוק מאוד ביום הראשון להליכה, האדמה לחה, הנהר שוצף, גועש. מזג האוויר מעונן חלקית, אידיאלי להליכה ומאוד, מאוד נעים.
הרבה ירוק - ביציאה מלוקלה, תחילת הטרק.
השביל (מרוצף אבנים) המוליך אותי לכיוון צפון עולה ויורד לו בתוך יער, מעל ערוץ ה- Dudh Koshi -; מצידו המזרחי. בד"כ מצד אחד (ימין שלי) צלע הר נטוע עצים -; ומצד שני הערוץ, בו זורם הנהר. פה ושם חוצים ערוץ משני ע"ג גשר, חולפים מעל, בתוך או ליד כפר קטן, חווה בודדת, אסופה של בתים.
 בחלקות השדה איכרים מעבדים את האדמה, ברחובות הכפרים המבוגרים עסוקים בשגרת היום וילדים קטנים מתרוצצים, משחקים, צוחקים.
הכפרים מקסימים אותי -; בפשטות שלהם, בצבעוניות שלהם, בחיות שלהם.

Phakding.
בערך ב- 12 בצהריים, אחרי כ- 3 שעות של הליכה מהנה מאוד, קלילה ונמרצת, אני מגיעה לכפר Phakding וע"פ החלטה מוקדמת אני עוצרת שם לצהריים.
בד"כ כשאני מטרקת אני מתקשה לעצור במהלך יום ההליכה. הנטייה הטבעית שלי היא... להמשיך ללכת. אני כ"כ מלאה באנרגיות וקשה לי לשבת לפרק זמן שמעבר לכמה דקות.
בטרק הזה, כהכנה לגבהים שיבואו, החלטתי לסגל לעצמי את המנהג לעצור מדי פעם. לשבת, לנוח, לאכול -; נשמע קל אבל אצלי זה לא בא בטבעיות.
 היומן שלי מעוטר בפתגם: ** Slow and steady wins the race ** - אותו בחרתי מראש כמוטו שלי במסע.

 אני לוגמת מרק שום (150 רופי, ראשון שלי מיני רבים. חם, בריא וטעים) ושותה תה לימון (קנקן "קטן" עולה 250 רופי). ה- Guest House שבו עצרתי נקרא "See You Lodge" ויושב ממש בכניסה לכפר (כשבאים מכיוון לוקלה -; מדרום). כל הכפרים בדרך מלאים בבתי הארחה ובתי תה/מסעדות -; אין שום בעיה לעשות הפסקה, או לסיים את היום כמעט בכל נקודה.
אני מנצלת את ההפסקה כדי לכתוב פוסט ראשון, נלהב ומאושר מאוד ביומן המסע שלי (זה שבעזרתו אני כותבת, בסופו של דבר, את הבלוג הזה).
אחרי הפסקת הצהריים (ארוכה עד כמה שהצלחתי...) אני ממשיכה ללכת.
 אופי השביל ממשיך להיות דומה (אם כי מיד אחרי Phakdingחוצים הנהר ע"ג גשר תלוי ארוך והולכים קטע ארוך מעל לגדה המערבית של הנהר -; לפני שעוברים שוב צד, קצת לפני הכפר Monjo). נידמה לי שהקטע הזה מאופיין ביותר מפלים. אחד גבוה ומרשים למדי נמצא ליד הכפר הקטן Bengkar ויש ממש לידו Guest House שנראה צבעוני, עליז, מצועצע בחביבות מזמינה ונקרא "Hotel Waterfall". לרגע, אני שוקלת לסיים כאן את היום... אם רק הייתי מצליחה לעצור -; אבל זה יום הליכה ראשון... האוויר צלול... וההתלהבות שלי נושאת אותי הלאה...
מפל מרשים ביער, ליד Bengkar.
העננים התעבו, התרבו והנמיכו להם בינתיים. כבר כמעט לא רואים נוף אבל עדיין יפה ונעים מאוד. גשם קליל מתחיל לרדת -; כזה שמאוד כיף ללכת בו. אני עוטפת את התרמיל בכיסוי הגשם ועוטה את מעיל הגשם הירוק, האהוב שלי (דגם PreCip של Marmot -; מומלץ בטירוף).
וזהו... עליה קצרה, קצת תלולה, אחרונה בהחלט להיום - אני כבר מתחילה להיות עייפה ופתאום התרמיל מרגיש לי כבד -; ואני ב- Monjo!
סיימתי יום ראשון מהנה ומוצלח ביותר של הליכה.
אני מתמקמת לי בבית הארחה שנקרא: ""Summit Home, אליו אני מגיעה קצת אחרי 2 בצהריים, בחברתם של דן (האמריקאי) וסטיב (האירי).
תחילת עונה -; השביל לא עמוס ואנחנו האורחים היחידים כאן. לומדים את שיגרת היום בטרק -; הגעה מוקדמת ל- guest house תורן, התמקמות בחדר (מהירה אצל הבנים -; קצת פחות אצלי; כל אחד מאיתנו מקבל חדר משלו עם שתי מיטות יחיד ב- 100 רופי; 160 רופי למקלחת חמה) ואנחנו "מתאספים" במסעדה, ל-"רביצה" ארוכה. משוחחים, כותבים, קוראים, מתכננים, מהרהרים.
 אנחנו חולקים קנקן "בינוני" (שהתברר כדי גדול -; גם לשלושה -; 500 רופי) של תה נפאלי טעים עם קינמון וחלב. ונחים.
לקראת ערב מתבהר בחוץ ואנחנו יוצאים לשוטט קצת. פתאום רואים שוב הרים -; ממש מעלינו -; והם לבנים.
 ושוב חוזרים פנימה -; לארוחת ערב חמה (חביתה שוחה בשמן על צ'אפטי קצת מיובש -; 150 רופי) ועוד שיחה ארוכה... עד שאנחנו מחליטים שזהו - הגיע הזמן לעצום את העינים...
לפרק 3