יום 33 - 14/11/2026 | אולנטייטמבו - אנחנו גרים בעיר של האינקה
בוקר טוב מ־אולנטייטמבו - נראה אתכם אומרים את זה עשר פעמים מהר, או אפילו פעם אחת לאט 😂
חדי העין שביניכם הבחינו בטח בדילוג על יום 32. זה בסדר, זו לא טעות. אתמול היה יום מעבר מהאמזונס לעמק הקדוש. פחות מעניין. אבל הגענו למקום קסום באמת - אולנטייטמבו (Ollantaytambo).
העיירה שוכנת בגובה של כ־2,860 מטר מעל פני הים, בעמק הקדוש של האינקה, לגדות נהר האורובמבה ובין הרים מרשימים. במאה ה־15 הקים כאן קיסר האינקה פאצ׳אקוטק מתחם מלכותי שכלל אזורי מגורים, מקדשים, טרסות חקלאיות ומערכת אספקת מים מתוחכמת.
מה שמייחד את העיירה הזאת הוא שלא מדובר רק באתר ארכיאולוגי. חלק משמעותי מהעיירה המקורית של האינקה נשמר עד היום, ותושביה ממשיכים להתגורר בה.
המלון שלנו - Hotel Intitambo - שוכן בלב החלק העתיק של העיירה, באחד הרחובות שהוקמו על ידי האינקה.
זה מדהים!! אנחנו בתוך עיר אינקאית, וגרים כאן אנשים.
הבאג היחיד הוא שלא ניתן להגיע למלונות בחלק הזה של העיירה עם רכב, רק עם טוק טוק. מסתבר שהאינקה בנו את הרחובות שלהם ברוחב שמתאים בדיוק לטוק טוק. מי אמר שהם לא חשבו על העתיד? 😂
טיפ חשוב: אם אתם עם הרבה מטען, או מתקשים בעליות, בקשו מהמלון שיארגן לכם טוק טוק שיאסוף אתכם ואת המטען מהמונית בכיכר העיר - Plaza de Armas, שאליה ניתן להגיע עם רכב - ויביא אתכם עד למלון.
הבונוס הוא הנוף מהחדר שלנו - Ollantaytambo Archaeological Site - האתר האינקאי החשוב כאן, מצד אחד, ו־Pinkuylluna - האתר הגבוה עם מחסני התבואה של האינקה, מצד שני.
נגיע אליהם בהמשך. אולי.
עיר אינקאית בכל צבעי הקשת
אחרי מנוחה קצרה והתאוששות מסחיבת המזוודות (לנו לא סיפרו על אפשרות הטוק טוק), יצאנו לטיול בעיירה.
היא מדהימה.
הרחובות האינקאיים מלאים חנויות, מלונות, בתי קפה ומסעדות, והכול צבעוני ברמה פרואנית, בתוך ועל גבי מבני אינקה מאבני ענק מסותתות שהורכבו ללא מלט.
בצידי הרחובות זורמים מים בתעלות שנבנו על ידי האינקה כדי לספק מים טריים מההר לתושבי העיר.
מטורף. מערכת אספקת מים לבתים לפני למעלה מחמש מאות שנה.
Plaza de Armas זו חגיגה. ילדי העיירה יושבים מרותקים לתיאטרון בובות. מסביב שש או שבע למות מקושטות מחכות לתיירים, לפחות כדי שיצטַלמו איתן, ולידן בנות מקומיות לבושות בבגדים מסורתיים. עוד פיצוץ של צבע.
ואז מגיעים לשוק. כאן הצבעים כבר מזכירים קליידוסקופ 🌈
עשרות רבות של דוכנים עם שטיחים ארוגים, שטיחי קיר עם תמונות אופייניות, כובעים, בגדים, סוודרים, מזכרות מכל סוג ומין, והכול בכל צבעי הקשת. מרהיב.
ברור שקנינו סוודר מצמר אלפקה לחגית. היא רוצה כזה כבר שנים, וכאן אי אפשר להתאפק. נראה מה נעשה כשנארוז שוב.
ארוחת ערב ולישון. קמנו מוקדם ואנחנו בגובה רב⛰️⛰️⛰️
כל זה היה אתמול, אחר הצהריים, אחרי שהגענו לכאן מהאמזונס.
הבוקר מתחיל קצת אחרת
הבוקר קמנו לתקלה קלה - חגית חולה 😩
משהו שהיא אכלה לא מסכים איתה (כמו שאומרים באנגלית), אז אנחנו מבלים את הבוקר במלון, בקרבת השירותים. לפחות זה מול נוף מדהים.
לקח כשעה עד שחגית החליטה שהיא מרגישה יותר טוב, ויצאנו לסיבוב בעיירה.
היא מדהימה. בייחוד השילוב של תשתיות אינקה עם בתי מגורים מודרניים. לא ברור מה יותר איכותי...
האתר הארכיאולוגי של אולנטייטמבו
אחרי סיבוב קצר בעיר אנחנו מחליטים לעשות סיבוב קצר באתר הארכיאולוגי שאנחנו רואים מהמלון.
האתר הזה שימש בתקופת האינקה מתחם מלכותי, חקלאי ודתי, וגם מילא תפקיד חשוב במלחמה נגד הספרדים. בשנת 1537 הצליח מנקו אינקה להביס כאן כוח ספרדי בפיקודו של הרננדו פיסארו, בין היתר בזכות הטופוגרפיה ומערכת אספקת המים שאפשרה לאינקה להציף חלק מהשטח שבו התקדמו הספרדים.
בכניסה אנחנו קונים את כרטיס התיירות של העמק הקדוש, את הכרטיס המלא, שישמש אותנו גם כאן וגם באזור קוסקו.
טיפ - כרטיס התיירות של קוסקו (Boleto Turístico del Cusco):
קיימות ארבע אפשרויות עיקריות לרכישת הכרטיס. המחירים לתיירים זרים, נכון לנובמבר 2026:
סוג הכרטיס |
מספר אתרים |
תוקף |
מחיר |
כרטיס מלא |
16 |
10 ימים |
130 סול |
אתרי האינקה בסביבת קוסקו |
4 |
יום אחד |
70 סול |
מוזיאונים ואתרי העיר והעמק הדרומי |
8 |
יומיים |
70 סול |
אתרי העמק הקדוש |
4 |
יומיים |
70 סול |
הכרטיס לעמק הקדוש כולל את אולנטייטמבו, פיסאק, צ׳ינצ׳רו ומוראי. הכרטיס המלא כולל גם את האתרים בשני המסלולים האחרים, לרבות מופע הפולקלור בקוסקו.
אפשר לרכוש את הכרטיס בכניסה לרוב האתרים הכלולים בו או במשרד המרכזי ברחוב Avenida El Sol 103 בקוסקו. אין צורך לרכוש מראש, ואין אפשרות לרכוש באתר הרשמי באינטרנט. כדאי להביא דרכון.
שימו לב שמאצ׳ו פיצ׳ו ובריכות המלח של מאראס אינם כלולים בכרטיס.
האתר הרשמי של כרטיס התיירות - מחירים ופירוט האתרים
אנחנו נכנסים לאתר וכבר בהתחלה מבינים שזה מקום מדהים. הטרסות שעולות לגובה עצום, הקירות הבנויים מאבנים ענקיות שמחוברות זו לזו ללא מלט, רק בזכות הסיתות המדויק, ההתאמה ביניהן וכוח הכובד.
מדהים, כבר אמרנו?
יש כאן שלושה מסלולים - קל, קשה וקשה מאוד. אנחנו מחליטים לעשות את המסלול הקל, אבל לעלות טרסה או שתיים לראות את הנוף😜
מפה לשם אנחנו עולים עד מקדש השמש שנמצא בחלק העליון של המסלול הקשה.
חגית האלופה עולה כמו גדולה, למרות שאת רוב הלילה היא בילתה...טוב, TMI.
הנוף הולך ונפתח ככל שעולים, וההתפעלות מהיכולות של האינקה הולכת ומתעצמת.
במקדש השמש נמצא קיר המורכב משישה גושי אבן ורודה עצומים, שנחצבו במחצבה בצד השני של העמק.
הם הביאו לכאן אבנים במשקל של כמה טונות, חלקן אף במשקל של עשרות טונות, מהצד השני של העמק, לפני 500 שנה!!!!
בלי מנופים, בלי משאיות, בלי מסוקים.
הם גם הובילו מים מההרים לכל מקום מגורים, לכל שדה תירס ולכל מקדש. מערכת המים שימשה הן להשקיה והן לצרכים ביתיים וטקסיים. חלקים ממנה פועלים עד היום.
על ההר שממול אנחנו רואים את מחסני התבואה של האינקה - Pinkuylluna. גם המיקום שלהם לא מקרי. הטמפרטורה הנמוכה יחסית בגובה וזרימת האוויר אפשרו לשמור טוב יותר על התוצרת החקלאית. לפני 500 שנה כבר חשבו כאן על טכנולוגיות Post Harvest.
אנחנו מבלים כאן כמעט שלוש שעות שמחות, למרות קוצר הנשימה. שנובע, כמובן, רק מהמראות עוצרי הנשימה שנפרשים לפנינו 😜
מידע נוסף על האתר הארכיאולוגי - משרד התרבות הפרואני
חזרה למלון למנוחת צהריים שהרווחנו בכבוד, לא לפני שאנחנו שותים קפה ממש טוב ב־Coffee Time, בית קפה קטן ממש ליד האתר הארכיאולוגי.
אחר הצהריים - עוד קצת מהעיירה המקסימה הזאת
אחר הצהריים מוקדש לטיול בעיירה המקסימה הזאת. סיבוב בשוק המרכזי, בין דוכני ירקות, פירות, בשר ושאר מוצרי שוק. יחסית לעיירה כזאת קטנה, השוק ממש גדול ומסודר.
מסביב דוכני מזון רחוב, אבל מסיבות מובנות אנחנו נמנעים.
בכיכר העיר שמח כרגיל, למות, אלפקות, ילדות בבגדים מסורתיים, והבחור שמוביל את עדר הלמות תוקע בקרן עשויה מקונכייה. לא הצלחנו להבין למה.
בדיעבד גילינו שהקרן הזאת נקראת פוטוטו (Pututu). זהו כלי נשיפה מסורתי ששימש בתרבויות האנדים להעברת אותות, לכינוסים ולטקסים עוד לפני תקופת האינקה. מה בדיוק הבחור מנסה להגיד לנו, או ללמות, עדיין לא ברור.
אנחנו מזמינים סיור לאתרי העמק הקדוש במשרד נסיעות בשם המאוד מחייב Condor Wings Travel, ומסיימים את היום במסעדה/בית קפה/זולה בשם Santuario.
מקום פשוט אבל מלא אווירה, עם נוף של האתר הארכיאולוגי מהמרפסת. אפשר לשבת בכורסאות סביב מדורה פתוחה במרכז המסעדה, על ערסלים או ליד שולחנות כמו אנשים נורמליים.
כאן אנחנו טועמים את המשקה הלאומי של פרו - צ׳יצ׳ה מורדה (Chicha Morada) - משקה מסורתי, לא אלכוהולי, שמכינים מתירס סגול המבושל עם פירות ותבלינים. טעים.
הולכים לישון מוקדם, גם כי חלקנו מתאושש עדיין וגם כי הסיור מחר יוצא מוקדם.
לילה טוב מאולנטייטמבו המקסימה⛰️🍹🌈
יום 34 - 15/11/2026 | סיור פרטי בעמק הקדוש - האינקה לא מפסיקים להפתיע
היום אנחנו יוצאים לסיור פרטי בעמק הקדוש. ההבדל במחיר בין סיור פרטי לסיור קבוצתי ממש זניח, יחסית לתמורה. אנחנו משלמים 240 סול לאדם, ובסיור קבוצתי ביקשו 150-180 סול לאדם במקומות שבדקנו.
יוברט, המדריך שלנו, הוא גם הבעלים של החברה. הוא למד תיירות במשך חמש שנים בקוסקו. הוא מספר לנו שבאזור אולנטייטמבו חיים כ־15,000 תושבים, מהם, לדבריו, כ־60% עוסקים בחקלאות והשאר בעיקר בתיירות.
אנחנו נוסעים לצ׳ינצ׳רו לשוק יום ראשון. בדרך עוברים מתחת לפסגות שמתנשאות לגובה של כ־6,000 מטר, עם קרחונים תלויים. נוף מדהים.
צ׳ינצ׳רו - שוק יום ראשון
צ׳ינצ׳רו (Chinchero) הוא כפר בגובה של כ־3,750 מטר, כמעט 900 מטר מעל אולנטייטמבו, עם שוק מדהים. זה גם שוק טקסטיל צבעוני וגם שוק איכרים של יום ראשון, עם פירות וירקות חדשים לנו. גם אחרי חודש כאן.
המוכרים, בעיקר מוכרות, ממש נחמדות ואין להן בעיה שנצלם אותן. הן כולן לבושות בלבוש המסורתי הצבעוני.
סבתא חביבה מציעה לי לקנות זר פרחים במתנה לחגית. חמודה.
מה שיפה בשוק הזה הוא שלא מדובר בשוק לתיירים בלבד. האיכרים מהכפרים שמסביב מגיעים לכאן כדי למכור את התוצרת שלהם, והתושבים באים לקנות את מה שחסר בבית ולפגוש אנשים.
פרו היא אחד המקורות העיקריים של צמחי התרבות שלנו. יש כאן אלפי זנים מקומיים של תפוחי אדמה, מגוון עצום של זני תירס, קינואה וגידולי שורש שונים. חלק גדול מהמגוון הזה נשמר בזכות החקלאים המקומיים שממשיכים לגדל את הזנים המסורתיים שלהם. מבחינתי, ביקור בשוק כזה הוא גם ביקור בבנק גנים חי.
טיפ: אם אתם יכולים לתאם את הביקור בצ׳ינצ׳רו ליום ראשון, עשו זאת. שוק האיכרים שווה ביקור בפני עצמו.
האתר הארכיאולוגי של צ׳ינצ׳רו
אנחנו ממשיכים לאתר הארכיאולוגי של צ׳ינצ׳רו. מלא מדרגות. נוף מהמם ובתים בנויים על תשתית אינקה.
בתקופת האינקה שכן כאן מתחם מלכותי המיוחס לקיסר טופאק אינקה יופאנקי, בנו של פאצ׳אקוטק. שמות קשים היו להם. המתחם כלל ארמון, מבני מגורים, טרסות חקלאיות, מערכות מים ואתרים ששימשו לפולחן.
היום יש באזור המגורים והכיכר בעיקר מבנים קולוניאליים, שנבנו על גבי מבני האינקה שנהרסו או שינו את ייעודם לאחר הכיבוש הספרדי.
הכנסייה הקולוניאלית שנבנתה על יסודות המתחם האינקאי היא דוגמה מצוינת לכך. הספרדים השתמשו במקרים רבים בתשתיות ובאבני הבנייה של האינקה כדי להקים את המבנים שלהם.
יפה לראות, כמו שמסביר לנו יוברט, שהאינקה הבינו את מחזור השנה החקלאית ובנו את השנה שלהם סביב 12 חודשים שכל אחד הוקדש לאל אחר. הקיץ, עונת הפיריון, הוקדשה לאלת האדמה, אחד משני האלים החשובים של האינקה, האדמה והשמש.
יש כאן, לדברי יוברט, גם שרידים מתקופות קדומות יותר, מהתקופה הפרה־אינקאית.
קצת היסטוריה - מה היה כאן לפני האינקה?
יוברט מספר לנו על עשרות התרבויות שהתקיימו בפרו ובאזור האנדים לפני עלייתה של אימפריית האינקה. לדבריו, היו כאן לא פחות מ־75 תרבויות.
האינקה אמנם מזוהים יותר מכול עם פרו העתיקה, אבל האימפריה שלהם הייתה למעשה השלב האחרון בהיסטוריה ארוכה מאוד של תרבויות מפותחות באזור האנדים.
בין התרבויות החשובות שקדמו להם היו:
* קאראל (Caral) - אחת התרבויות העירוניות הקדומות בעולם, שהתפתחה לפני כ־5,000 שנה.
* צ׳אבין (Chavín) - מרכז דתי ותרבותי חשוב שהשפיע על חלקים נרחבים של פרו העתיקה.
* מוצ׳ה (Moche) - תרבות שהתפתחה בצפון פרו והצטיינה במערכות השקיה, בקרמיקה ובעבודות מתכת.
* נאסקה (Nazca) - התרבות שיצרה את קווי נאסקה המפורסמים.
* טיוואנאקו (Tiwanaku) - תרבות רבת השפעה שהתפתחה באזור אגם טיטיקקה, בעיקר בשטח בוליביה של היום, והשפיעה על אזורים נרחבים בדרום פרו.
אימפריית האינקה התפשטה במהירות עצומה בעיקר במהלך המאה ה־15 וראשית המאה ה־16. בשיאה היא השתרעה על פני חלקים משש מדינות של היום - קולומביה, אקוודור, פרו, בוליביה, צ׳ילה וארגנטינה.
האינקה לא המציאו את כל הטכנולוגיות שאנחנו רואים כאן. חלק מהידע הגיע אליהם מהתרבויות שקדמו להם. הגדולה שלהם הייתה גם ביכולת לאמץ את הידע הזה, לשכלל אותו וליישם אותו בקנה מידה עצום.
מידע נוסף על האתר הארכיאולוגי של צ׳ינצ׳רו
מפעל טקסטיל ביתי - גרביים במחיר של נעליים (טוב, כמעט)
אנחנו ממשיכים למפעל טקסטיל ביתי. צ׳ינצ׳רו ידועה בטקסטיל המסורתי שמייצרים כאן בשיטות שעוברות מדור לדור כבר מאות שנים, ואנחנו מקבלים הדגמה של תהליך הטוויה, הצביעה והאריגה. הכול בעבודת יד.
הצבעים המסורתיים הם צבעים טבעיים, שרובם מופקים ממגוון צמחים, עלים, שורשים ומינרלים. האדום, לעומת זאת, מופק מ־Cochinilla, כנימת מגן קטנה שגדלה על צמחי צבר. הכנימה מייצרת חומצה קרמינית, שממנה מפיקים צבע אדום עז. באמצעות שינוי החומציות אפשר לקבל מגוון גוונים של אדום, כתום וסגול.
מייצרים כאן מוצרים מצמר כבשים, צמר אלפקה וצמר Baby Alpaca. מסבירים לנו שזה הצמר המשובח והרך שמגיע מהגז הראשון של האלפקות. המחירים של צמר הבייבי אלפקה מופרעים.
קנינו, איך לא. גרביים ב־150 שקל 😱 עכשיו נראה מי יעז להכניס אותם למכונת הכביסה.
בדרך למאראס
בדרך למאראס אנחנו עוצרים בתצפית מדהימה על העמק הקדוש. נהר האורובמבה מתפתל בעמק, סביבו שדות חקלאיים, כפרים קטנים ומעליהם רכסי האנדים.
יש כאן גם אומגות וגשרים תלויים, למי שמרגיש צורך להוסיף קצת אדרנלין לנוף. ויתרנו הפעם.
בריכות המלח של מאראס - מפעל בן מאות שנים
אנחנו מגיעים לבריכות המלח של מאראס (Salineras de Maras).
זה מטורף!!!
אלפי בריכות קטנות, בגוונים של לבן, ורוד וחום, מסודרות על מדרון ההר. מלח בעבודת יד, בטכנולוגיה פרה־אינקאית. וכמובן, מלא מדרגות. בכל אתר מעניין בהרי האנדים, בייחוד אם האינקה היו מעורבים, מגיעים בשלב זה או אחר למדרגות.
אנחנו נמצאים בגובה של יותר מ־3,000 מטר מעל פני הים, מאות קילומטרים מחוף הים. אז מאיפה מגיע כל המלח הזה?
יוברט מסביר שמקור המלח הוא במרבצים תת־קרקעיים. מים הזורמים דרך שכבות הסלע ממיסים את המלח ופורצים אל פני השטח במעיין טבעי. המים המלוחים מוזרמים באמצעות מערכת מסועפת של תעלות קטנות לאלפי בריכות אידוי רדודות. הבריכות מסודרות במדרגות על מדרון ההר, כך שהמים יכולים לזרום בכוח הכובד.
ממלאים את הבריכות בשכבה של מים מלוחים, נותנים לשמש ולרוח לעשות את העבודה, מוסיפים מים לפי הצורך, וכשהמלח מתגבש אוספים אותו ידנית. בלי משאבות ענק, בלי מפעלי עיבוד מורכבים ובלי מקורות אנרגיה יקרים. השמש, הרוח וכוח הכובד עושים את רוב העבודה.
השיטה הזאת קיימת כאן עוד מלפני תקופת האינקה, וגם היום משפחות מהקהילות המקומיות של מאראס ופיצ׳ינגוטו ממשיכות להפעיל את הבריכות. לדברי יוברט, מפיקים כאן כ־3,000 טון מלח בשנה, בשלוש רמות איכות:
* Flor de Sal: המלח העדין והאיכותי ביותר, שמתגבש על פני המים.
* מלח ורוד: מלח למאכל, שצבעו נובע בין היתר ממינרלים נלווים.
* מלח חום: מלח באיכות נמוכה יותר, המשמש בין השאר להזנת בעלי חיים.
יוברט מבקש מחבר שיביא לנו מים מהמעיין (זה אסור למבקרים, אבל בשביל מה יש חברים), ואנחנו טועמים טיפה. זה מלוח כמו ים המלח לפחות, ובטמפרטורה חמימה.
מדהים לראות כיצד הקהילה המקומית משמרת טכנולוגיה עתיקה במשך מאות שנים, ומצליחה להתפרנס ממנה גם במאה ה־21. זה לא אתר ארכיאולוגי משוחזר. זה מפעל ייצור פעיל.
טיפ: הכניסה לבריכות המלח אינה כלולה בכרטיס התיירות של קוסקו ויש לשלם עליה בנפרד.
אתר יצרני המלח המקומיים - MARASAL
מוראי - תחנת המו״פ החקלאית של האינקה?
לסיום אנחנו נוסעים לאתר הטרסות העגולות במוראי (Moray). יש כאן שלושה מתחמים עיקריים, שנבנו בתוך שקעים טבעיים בקרקע ובהם טרסות מעגליות שעולות ממרכז השקע כלפי מעלה.
במתחם המרכזי יש כ־12 מפלסי טרסות, חלקם בהפרשי גובה של כשני מטרים, והעומק הכולל של השקע הוא בסדר גודל של 30 מטרים. אנחנו נמצאים בגובה של כ־3,400-3,500 מטר מעל פני הים.
יוברט מספר לנו שאחת התיאוריות המקובלות כיום היא שאלו לא סתם טרסות חקלאיות. זה מתקן לבחינה ולאקלום של זני צמחים, ואולי גם לטיפוח שלהם.
כמטפח צמחים בעצמי, זה נראה לי מובן מאליו. איך לא ראיתי את זה לבד?
העמק העגול והעמוק משמש בעצם מעין חממה ללא גג. השמש החזקה מצד אחד, הרוח הקרה מצד שני, עומק הטרסות והחשיפה המשתנה לשמש יוצרים מדרג של טמפרטורות ומגוון תנאי מיקרו־אקלים.
למה לי לא היה מתקן כזה?
לדברי יוברט, האינקה בדקו, אקלמו ואולי גם טיפחו כאן זנים שהם הביאו מהג׳ונגל ומהחוף, כדי שיוכלו לגדל אותם באזורים שונים של האימפריה.
לא. זה לא ייתכן.
לא היה להם מדחום, הם לא ידעו מה זאת מעלת צלזיוס, ובכל זאת הם בנו מתקן משוכלל, שיכול היה לשמש לבחינת צמחים בתנאים המדמים סביבות גידול שונות.
מ ט ו ר ף ! ! !
אנחנו מסתובבים סביב המקום והערצתנו לאינקה ממשיכה לטפס. ואז יוברט מסביר שמתחת לכל הדבר העצום הזה יש מערכת ניקוז, כדי שאפשר יהיה להתמודד עם עודפי המים בעונה הגשומה, ומסביב יש תעלות השקיה שהובילו מים בעונה היבשה.
לתשומת לב מנהלי המו״פ של חברות הזרעים 🍅🍆🫑🌶️🥒
תרבות מטורפת. נכון, הם גם הקריבו קורבנות אדם, ובהם ילדים ונערות צעירות, אבל הם היו מהנדסים, חקלאים ומדענים מדהימים.
איך הם לא הגיעו לירח לא ברור לי. שאפו 🎩
חזרה לאולנטייטמבו
חזרה לאולנטייטמבו להתאושש מהיום המשוגע הזה. יום אחד שבו עברנו משוק איכרים מסורתי, דרך עיר אינקאית, מפעל טקסטיל ביתי, מפעל מלח בטכנולוגיה פרה־אינקאית ועד למתקן ניסויים חקלאי בן 500 שנה.
היה שווה כל סול וכל מדרגה 🎩
טיפ: אם אתם מטיילים בזוג בעמק הקדוש, שווה לבדוק את האפשרות של סיור פרטי עם מדריך ונהג. במקרה שלנו תוספת המחיר הייתה 60-90 סול לאדם לעומת סיור קבוצתי. היכולת לקבוע את הקצב, לעצור בדרך ולהתעכב באתרים שמעניינים אותנו שווה בהחלט את ההפרש. אנחנו טיילנו עם Condor Wings Travel, בהדרכת יוברט, וממליצים בחום.
לילה טוב מאויינטיטמבו. מחר נוסעים למאצ׳ו פיצ׳ו⛰️⛰️⛰️