יום 29 - 09/11/2026 | סוף העולם עם מזגן 🦜
היום מחליפים אווירה. מעיר חוף תוססת למעבה הג׳ונגל האמזוני.
אנחנו טסים לפוארטו מלדונדו, עיר קטנה בדרום־מזרח פרו, לא רחוק מהגבול עם בוליביה. העיר שוכנת לגדות נהר Madre de Dios, או בתרגום חופשי, ״האמא של אלוהים״. הנהר זורם לאורך כ־1,150 ק״מ, מהאנדים בפרו אל בוליביה, שם הוא מצטרף לנהר הבני. משם ממשיכים המים דרך נהר המדיירה עד לאמזונס בברזיל. אגן הניקוז של ה״אמא״ משתרע על יותר מ־100,000 קמ״ר - בערך פי חמישה משטחה של ישראל. באזור שבו אנחנו נמצאים, רוחב הנהר כחצי קילומטר.
אנחנו מגיעים ללודג׳ שלנו, Hotel ENAI, ששוכן ממש על גדת הנהר, לא רחוק מהעיירה, ומקבלים חדר עם מזגן ונוף לנהר. סוף העולם עם מזגן.
הלודג׳ נמצא ממש בתוך הג׳ונגל, במבנה בן שלוש קומות שלא מתקרב לצמרות העצים. מסביב צמחייה טרופית שאנחנו לא מצליחים לגדל בבית, ציפורים בכל מיני צבעים וקולות של ג׳ונגל. כיף עצום.
היום הוא יום מעבר, אז אחרי שאנחנו מתמקמים, אנחנו עושים סיבוב בגן ונכנסים לבריכה להתרענן לקראת השקיעה. מחר אנחנו יוצאים למסע בג׳ונגל שמתחיל בשתיים וחצי לפנות בוקר. כן, שתיים וחצי. אז הולכים לישון מוקדם.
לילה טוב מהג׳ונגל האמזוני - עוד חלום שמתגשם 🌴🐵🐊🐅🦧
יום 30 - 10/11/26 | יום הולדת חודש, בכל צבעי הקשת 🦜
היום יום 30 לטיול. עד כאן נהנינו.
לכבוד יום הולדת חודש לטיול אנחנו שוברים שיא וקמים הרבה לפני הציפורים: 02:00 השכמה, 02:30 יציאה. כן, זו לא טעות.
אנחנו יוצאים לשמורת טמבופטה (Tambopata), לאורך הנהר שנושא את אותו שם ונשפך לנהר Madre de Dios. היעד שלנו הוא משהו שנקרא Macaw Clay Lick: מצוק חימר על גדת הנהר שאליו מגיעים תוכים ממינים שונים כדי לאכול מהאדמה. החימר מספק להם מלחים ומינרלים, ובמיוחד נתרן, שחסר יחסית בתזונה שלהם באזור הזה.
לפי ההסברים שקיבלנו, החגיגה מתחילה עם הזריחה ונמשכת שעה עד שעתיים. אז אם רוצים להגיע בזמן, צריך לצאת בשעה שבה אפילו התרנגולות עוד לא חושבות על הבוקר.
שעה וחצי במיניבוס ממוזג ועוד שעה ורבע בסירה מהירה על נהר טמבופטה מביאות אותנו לסוף העולם. הפעם ברצינות. נקווה שלא עשינו טעות, כי התענוג הזה לא זול - 150$ לאדם.
טיפ: נכון שזה האמזונס, ונכון שביום הטמפרטורות מגיעות כאן לשלושים מעלות, אבל בלילה, על סירה מהירה, קר. תביאו משהו חם ללבוש.
כבר בירידה מהסירה שומעים את המולת הציפורים, שקצת מזכירה את הסרט של היצ׳קוק. כל אחד מאיתנו מקבל כיסא - סוף העולם, אבל עם כיסא - ואנחנו עוברים גבעה קטנה ונכנסים לתוך מה שנראה כמו בלגן של צייר. לא. לא טעינו.
מאות רבות של תוכים - לא, זו ממש לא הגזמה - בכל צבעי הקשת ממלאים את האוויר. נוחתים על מצוק החימר, מנשנשים וממריאים כדי לנחות על עץ קרוב.
הפעם באמת נגמרו לי הסופרלטיבים. אני אישית מת על מקאו, עוד מימי הפקולטה לחקלאות, שבה עבדנו על פרויקט רבייה של הסקרלט מקאו. לראות אותם ככה, ממלאים את האוויר בטבע, לא חשבתי שאזכה.
זכינו!!!!
יש כאן שלושה מינים של מקאו גדולים: Red-and-green Macaw, Blue-and-yellow Macaw, והמלכה הבלתי מעורערת - Scarlet Macaw.
מלבדם יש כאן המוני מי״קים - ״מקאו ירוקים קטנים״, כפי שאנחנו מכנים אותם בחיבה. לא בדיוק הגדרה מדעית. בין התוכים הירוקים יש גם מינים שאינם מקאו. חוסלו, המדריך שלנו, מצליח להבחין בלפחות שלושה מינים שונים בתוך הבלגן הירוק הזה.
זה מ ה מ ם ! ! !
מפעם לפעם כל ההמון הזה ממריא בבת אחת, בערבוביית צבעים מטורפת, ואחרי כמה דקות נוחת חזרה. מדי פעם זוג, או שלישייה, עוזבים את האירוע. חוסלו מסביר לנו שחלקם מגיעים לכאן ממרחקים של 50-100 ק״מ, מנשנשים וחוזרים הביתה. המקאו יוצרים קשרים זוגיים ארוכי שנים, לעיתים לכל החיים, ולכן רואים אותם הרבה בזוגות. כשזו שלישייה, הוא מסביר, מדובר בדרך כלל בזוג עם צאצא צעיר שכבר יודע לעוף ועדיין מלווה את ההורים.
החגיגה שלנו נמשכת כשעה. ואז, כאילו לפי אות שכולם שומעים ורק אנחנו לא, כל ההמון פורש כנפיים ונעלם.
מופרע, מטורף, מדהים - כבר אמרנו??
טיפ: אם החלטתם שאתם חוסכים (לא מומלץ, אבל אם) ויוצאים רק לסיור מודרך אחד בג׳נגל (טעות, אבל אם) זה הסיור שאסור לוותר עליו.
אחרי פריסת בוקר מפוארת בסגנון פרואני (אחרי הכל יצאנו לפני שהתרנגולות הטילו ביצים), אנחנו חוזרים באותה דרך, אבל הפעם באור יום, מה שמאפשר לנו לראות קפיבארות יורדות לשתות ולהשתכשך בנהר. חיה מוזרה, הקפיבארה. נראית כמו חזיר ים על סטרואידים, ויכולה לשקול יותר מ־50 ק״ג. למעשה, זה המכרסם הגדול בעולם.
חוסלו מספר שבעבר היו צדים אותן למאכל, ומדגיש שכאן בשמורה הן מוגנות. מי בכלל רוצה לאכול חזיר ים מגודל?
אולי זה המקום לציין שגם באקוודור וגם בפרו מגישים חזירי ים במסעדות. קוראים להם Cuy, והם נחשבים למעדן מסורתי.
אנחנו החלטנו לוותר.
בדרך ראינו גם קופי שאגן אדום והמון מינים של ציפורים, שלא ממש הצליחו למשוך את תשומת הלב אחרי המקאו. קשה להתחרות במופע כזה.
חזרה למלון למנוחה. בכל זאת, התחלנו את היום בשתיים לפנות תרנגולות 😴🦜
אחר הצהריים - זמן לעכל
את אחר הצהריים והערב בילינו במלון, בין הבריכה, מטע הקקאו, הגינה והמסעדה. צריך זמן לעבד את מראות הבוקר שהיה לנו.
לילה טוב מלב האמזונס בפרו. הלילה לא נחלום יותר על צבי ים 🦜🦜🦜🦜🦜
יום 31 - 11/11/2026
אגם סנדובל - מראה בלב הג׳ונגל 🌴🐒🦜
את הבוקר מתחילים לאט. צריך להתחיל לאט פעם בכמה ימים.
ארוחת הבוקר ב-ENAI היא הטובה שאכלנו בבית מלון עד כה בטיול הזה. בהחלט דרך מוצלחת לפתוח יום רגוע.
אחר כך אנחנו הולכים לטייל בג׳ונגל. טוב, לא באמת בג׳ונגל הפראי, אלא בשביל מסודר שהמלון הכין לאורחים הרפתקנים. השביל מתפתל בין עצי הג׳ונגל ומשולט היטב, כדי שגם נוכל למצוא את הדרך חזרה.
העצים מדהימים. ג׳ונגל של ממש, עם עצי ענק שמגיעים לגבהים של עשרות מטרים, חלקם אפילו ל-60-80 מטר, ומתחתיהם עולם שלם של שיחים, שרכים ומטפסים סבוכים. הצמחייה כל כך צפופה שבלי השביל המסודר אין שום סיכוי לעבור כאן. אור השמש מתקשה לחדור דרך חופת העצים, והאוויר עומד, חם ולח.
חצי שעה בסבך מספיקה לנו, ואנחנו נמלטים בחזרה לבריכה במלון, מאימת החרקים והלחות. עוד חולצה הולכת לכביסה.
אגם סנדובל - אל תוך יער הגשם
אחר הצהריים אנחנו יוצאים לאחת האטרקציות המפורסמות של אזור פוארטו מלדונדו - אגם סנדובל (Lago Sandoval), שנמצא בשמורה הלאומית טמבופטה (Reserva Nacional Tambopata). אותה שמורה מאתמול, אבל בצד אחר שלה.
זהו אגם טבעי שנוצר כאשר אחד הפיתולים של נהר Madre de Dios נותק בהדרגה מהערוץ הראשי. אגמים כאלה נקראים אגמי פרסה (Oxbow Lakes), והם אופייניים לנהרות הגדולים והמתפתלים של אגן האמזונס. אגם סנדובל משתרע לאורך כשלושה קילומטרים, מוקף ביער גשם טרופי צפוף, ונחשב לאחד המקומות היפים באזור לצפייה בבעלי חיים, במיוחד בציפורים, בקופים ובלוטרות הענק שחיות באגם, אם יש מזל.
המדריך שלנו היום הוא מנואל, שמתברר שהוא לא רק מדריך אלא גם הקפטן, המשיט והכוח המניע של כל כלי השיט שנעלה עליהם היום. איש רב־כישורים.
כדי לשוט באמזונס צריך לשוט, אז כדי לשוט על האגם אנחנו יוצאים בסירה מהירה פרטית (אנחנו רק שנינו בקבוצה היום, אז יש לנו סירה משלנו) לשיט של כעשרים דקות על נהר Madre de Dios. מנואל מספר לנו שאם נמשיך מכאן במורד הנהר, נוכל להגיע לבוליביה בתוך כשלוש שעות הפלגה. באמזונס, מסתבר, נהרות הם לא רק חלק מהנוף, אלא גם הכבישים הראשיים.
לאורך הגדות אנחנו רואים מאות פרפרים צבעוניים שמתקבצים על הבוץ הלח. הם לא סתם נחים שם. התופעה נקראתMud Puddling - הפרפרים סופגים מלחים ומינרלים מהקרקע, בעיקר נתרן, שחסרים להם בתזונה המבוססת על צוף פרחים. מאות פרפרים שמלקקים מלח מגדת הנהר. מי היה מאמין.
אנחנו עוגנים ויוצאים להליכה של כשלושה קילומטרים בתוך יער הגשם, על שביל עץ מסודר שמוביל אל האגם. הדרך אורכת כ-45 דקות, ובשני הצדדים שלנו ג׳ונגל צפוף, עצים ענקיים, שורשים משתרגים וצמחייה שנאבקת על כל קרן אור.
השביל המוגבה מאפשר לעבור גם באזורים שהקרקע בהם בוצית או מוצפת בעונה הגשומה.
ואז, כמעט בבת אחת, היער נפתח לפנינו.
אגם סנדובל פשוט מרהיב.
מרחב עצום של מים שקטים, מוקף מכל עבריו ביער גשם. העצים מגיעים ממש עד קו המים, חלקם משתקפים באגם בשלמות כזאת שקשה להבחין איפה נגמר היער ומתחילה ההשתקפות.
אנחנו עולים לסירת קנו ארוכה וצרה, ומנואל מתחיל לחתור. אין מנוע, אין רעש, רק קולות היער, ציוץ הציפורים והמשוט שנכנס למים.
האגם חלק כמו מראה.
במשך כשעתיים אנחנו שטים לאט לאורך הגדות, מחפשים בעלי חיים בין הענפים, על העצים ובמים. לא צריך לחכות הרבה.
זוג ארות כחולות־צהובות (Blue-and-yellow Macaws) חולף מעלינו במטס קבלת פנים מרשים. אחרי החוויה המטורפת של אתמול במצוק הארות, נחמד לפגוש אותן שוב, הפעם על רקע האגם השקט.
יש כאן המון ציפורים. קורמורנים עומדים על גזעים ועמודים שבולטים מתוך המים, פורשים מדי פעם את כנפיהם לייבוש. אנפה מרהיבה ניצבת ללא תנועה על שפת האגם, מחכה בסבלנות לדג שיעשה טעות.
אנחנו פוגשים גם את אחת הציפורים המוזרות ביותר באמזונס - הואצין (Hoatzin). ציפור גדולה למדי, עם ציצית פרועה על הראש, פנים כחולות ועיניים אדומות. היא ניזונה בעיקר מעלים, שאותם היא מתסיסה במערכת עיכול מיוחדת, קצת כמו פרה. בגלל התהליך הזה היא גם זכתה לכינוי הלא מחמיא Stinkbird, הציפור המסריחה. האפרוחים שלה מצוידים בטפרים על הכנפיים, שמאפשרים להם לטפס על ענפים. יצור משונה כבר אמרנו?
גם היונקים לא מאכזבים. בין צמרות העצים אנחנו מבחינים בקופי שאגן אדום (Red Howler Monkeys), הקופים שקולותיהם העמוקים יכולים להישמע למרחק של קילומטרים ביער. בהמשך מופיעים גם קופי סנאי (Squirrel Monkeys), קטנים, זריזים וחמודים להפליא, שמתרוצצים בין הענפים במהירות שקשה לעקוב אחריה.
במים אנחנו רואים צבי מים, שמדי פעם מוציאים את הראש מעל פני האגם, ומתחת לענפים המשתפלים אל המים מסתתר קיימן צעיר. רק הראש והעיניים מציצים מעל פני המים. הוא שוכב שם בשקט מוחלט, כאילו הוא חלק מהנוף. אנחנו, כמובן, מעדיפים להישאר בקנו.
השיט האיטי מאפשר לנו ליהנות לא רק מבעלי החיים אלא גם מהשקט המיוחד של המקום. אנחנו נמצאים בלב אחד היערות העשירים בעולם מבחינה ביולוגית, מוקפים בצמחייה ובבעלי חיים מכל עבר, והכול משתקף במים הכהים של האגם.
כשהשמש מתחילה לרדת אנחנו חוזרים אל המזח הקטן ויוצאים להליכה חזרה.
עכשיו כבר חושך. שלושה קילומטרים בג׳ונגל, בלחות של כ-90 אחוז, אחרי שעתיים בקנו. האוויר כל כך רווי מים שאפשר כמעט לסחוט אותו. עוד חולצה בדרך לכביסה.
אבל גם לחושך יש הפתעות. בדרך אנחנו פוגשים קוף לילה (Night Monkey), יצור קטן בעל עיניים גדולות במיוחד, שמותאמות לראייה בתאורה חלשה.
מנואל מסביר לנו שזהו הקוף היחיד באזור שפעיל בלילה. למעשה, קופי הלילה הם קבוצת הקופים היחידה בעולם החדש שרוב מיניה פעילים בעיקר בשעות החשכה. עוד אחד מהיצורים המופלאים של היער הזה.
אנחנו מגיעים בחזרה לנהר, עולים על הסירה המהירה ומפליגים בחושך אל המלון.
בסך הכול כחמש שעות של שיט, הליכה, חתירה (של מנואל, לא שלנו 😎), בעלי חיים, לחות והרבה מאוד יופי.
יום שהתחיל בעצלתיים והסתיים בהרפתקה אמזונית נהדרת.
לילה טוב מהג׳ונגל הממוזג שלנו🦧🐊🐵🌴🦜
יום 32 - 12/11/2026 | פיראנות, מקאו ושקיעה באגם יקוממה
הבוקר מוקדש למטלות. כן, גם במסע של שנתיים מסביב לעולם יש מטלות. טלפונים למשפחה ולחברים, קצת סידורים, הכנת הביקור בעמק הקדוש שמחכה לנו מעבר לפינה, ועוד כל מיני עניינים שצריך לטפל בהם מדי פעם. אחרי שלושה ימים אינטנסיביים בג'ונגל, דווקא נחמד לבלות בוקר רגוע במלון.
אחר הצהריים אנחנו יוצאים להרפתקה האחרונה שלנו באמזונס - דיג פיראנות באגם יקוממה (Lago Yacumama).
יקוממה, בשפת הקצ'ואה, פירושו "אמא של המים". במסורות המקומיות זהו שמה של ישות מיתולוגית, נחש מים ענקי המזוהה לעיתים עם האנקונדה. שם בהחלט מתאים לאגם בלב הג'ונגל.
האגם שונה לחלוטין מאגם סנדובל שבו ביקרנו אתמול. בעוד סנדובל מוקף ביער גשם צפוף ועשיר, יקוממה הוא אגם רדוד ופתוח יחסית, עם צמחיית מים, נופרים לבנים שפרחיהם נפתחים בלילה, ועצי דקל שצומחים ממש מתוך המים. חלק מהדקלים חיים, אחרים מתו ונותרו עומדים כעמודים גבוהים מעל פני האגם.
דווקא העצים המתים הם אחת האטרקציות הגדולות כאן. בגזעים החלולים שלהם מתגוררות מאות ארות (Macaws), שמשתמשות בחללים הטבעיים לקינון וללינה. רובן ארות קטנות יחסית, משני מינים ירוקים - ארה אדומת־בטן (Red-bellied Macaw) וארה ערמונית־חזית (Chestnut-fronted Macaw), אבל מדי פעם חולפים מעלינו גם זוגות של ארות ירוקות־כנף (Red-and-green Macaw), הענקיות והמרשימות, עם הנוצות האדומות והירוקות הבוהקות שלהן.
איזה כיף לראות אותן שוב, אפילו אחרי קיר הארות המטורף שביקרנו בו לפני יומיים. כנראה שיש דברים שפשוט אי אפשר לשבוע מהם.
השייט באגם רגוע להפליא. כמעט אין רוח, המים חלקים כמו זכוכית, והדקלים משתקפים בהם בדיוק מושלם, כאילו יש עוד יער שלם מתחת לפני המים. מדי פעם נשמעת קריאה של תוכי, ציפור מים מתרוממת מתוך הצמחייה, או להקת ארות חולפת מעלינו בצרחות שממש לא מתאימות לשלווה שמסביב.
אנחנו מגיעים למזח עץ קטן בלב האגם, ושם מתחילה הפעילות שלשמה התכנסנו - דיג פיראנות.
יאיר, המדריך שלנו (כן, יאיר. מסתבר שזה שם שקיים גם בספרדית), שולף כמה מקלות במבוק קצרים. בקצה כל מקל קשור חוט דיג פשוט עם קרס. בלי חכות משוכללות, בלי גלגלות, בלי ציוד מקצועי. הוא חותך חתיכות בשר קטנות שישמשו כפיתיון, מחלק לנו את המקלות, והדיג מתחיל.
עכשיו, צריך להודות שאנחנו לא ממש דייגים. למעשה, אין לנו מושג גדול מה אנחנו עושים. אבל מתברר שזה עיסוק משעשע למדי, בעיקר כשבקצה החוט מחכה אחד הדגים בעלי המוניטין המפוקפקים ביותר בעולם.
הפיראנות מוכרות בעיקר בזכות השיניים החדות שלהן והסיפורים על להקות דגים שמסוגלות לחסל חיה שלמה (או בנאדם) בתוך דקות. המציאות, כמו תמיד, קצת פחות הוליוודית. יש מינים רבים של פיראנות, ורובם ניזונים מדגים, חרקים, חסרי חוליות ולעיתים גם מחומר צמחי. הן לא בדיוק מפלצות צמאות דם שמחכות לתיירים תמימים.
הפיראנות שאנחנו דגים הן צעירות, מהסוג המקומי המכונה Golden Belly, עם בטן זהובה ושיניים קטנות וחדות להפליא. ואנחנו מצליחים! כולנו, בלי יוצא מן הכלל, תופסים פיראנות.
כמובן שאנחנו משחררים אותן בחזרה לאגם. זה דיג מסוג Catch and Release - תופסים, מתבוננים, מצטלמים ומשחררים. אם כי בשלב מסוים, אחרי שכמה וכמה חתיכות בשר נעלמות מהקרסים בלי שנצליח לתפוס את האחראים, אנחנו מתחילים לחשוד שלא באמת באנו לדוג פיראנות. באנו להאכיל אותן.
בזמן שאנחנו עסוקים בדיג, החיים מסביב ממשיכים להתנהל.
על עץ סמוך יושבת אמא ארה ומאכילה את הגוזל שלה, מקור אל מקור. היא מעבירה לו מזון בעדינות, והוא מצדו דורש עוד. בתוך גזע חלול של דקל אחר, אמא נוספת והגוזל שלה מתארגנים לשנת הלילה. מדי פעם מציץ מקור מתוך החור, נשמעת קריאה קצרה, ואז שוב שקט.
מסביב עפות ציפורים נוספות, חלקן מתיישבות על ענפים מעל המים, אחרות חולפות נמוך מעל האגם. ציוצים, שריקות, קריאות של תוכים ורשרוש קל של עלים. אין כאן שום דבר דרמטי, רק ערב רגיל בחייהם של תושבי האגם.
וזה אולי הקסם הגדול ביותר של המקום. אנחנו יושבים על מזח קטן באמצע האמזונס, מחזיקים מקלות במבוק עם חוטי דיג, וצופים במשפחות של תוכים שמתארגנות ללילה.
פסטורלי להפליא.
לקראת השקיעה האור מתחיל להשתנות. השמש יורדת מאחורי קו העצים, השמיים נצבעים בצהוב, כתום וורוד, והאגם כולו הופך למראה ענקית שמשקפת את הצבעים. צלליות הדקלים הכהות עומדות מול השמיים הבוערים, ולהקות הארות האחרונות חוזרות אל עצי הלינה שלהן.
אנחנו יושבים בסירה, מסתכלים מסביב, ומאושרים.
עוד סיור מדהים באמזונס הפרואני. ועוד תזכורת לכך שלא תמיד צריך לרדוף אחרי האטרקציה הגדולה הבאה. לפעמים מספיק לשבת בשקט על אגם, ולתת לטבע לעשות את שלו.
טיפ: אנחנו ממליצים בחום על אזור פוארטו מלדונדו וטמבופטה למי שרוצה לחוות את האמזונס בצורה קצת פחות תיירותית. יש כאן יערות גשם, אגמים, נהרות, בעלי חיים וציפורים בכמויות שקשה לתאר. אפשר לשלב סיורים מרשימים בשמורות עם חוויות רגועות יותר, כמו השייט ביקוממה. לא חייבים להיות מטיילי ג'ונגל קשוחים כדי ליהנות מכל זה. אנחנו ההוכחה.
חוזרים למלון. עכשיו צריך לארוז. 😩
מחר ניפרד מהחום, מהלחות, מהיתושים ומהנהר האדיר, ונעלה אל הרי האנדים ואל העמק הקדוש של האינקה.
אבל לפני כן, עוד לילה אחד בלב הג'ונגל.
לילה טוב אחרון מהאמזונס בפרו. אהבנו. מאוד 🐵🐊🦜🌴
