מבקתת Josep Maria Blanc דרך בקתת Ernest Mallafre אל העיירה Espot
כמה לא מפתיע שבמקום המקסים הזה - בקתת J. M. Blanc - אני זוכה לצפות בזריחה הכי יפה שלי ב- Aiguestortes...
בוקר היום האחרון של הטרק, אני מטפסת בדרך בה הגעתי אתמול, על ה- GR11.20 – אל מעל Estany Negre de Peguera, משאירה מאחור את נוף הבקתה בה ביליתי הלילה – ואגמיה.
אחרי כברת דרך קצרה אני נפרדת מהשביל הזה ופונה צפון-מערבה לכיוון Coll de Monestero.
הדרך ברורה מאוד ולא מסובכת ואת מעבר ההרים (האחרון שלי בטרק!) אני כובשת בקלילות רבה.
אין לי באמת מושג איך לדרג אותו בהשוואה למעברים שעשיתי בימים קודמים – הכול כבר נראה לי קל עכשיו. אני רק יכולה להגיד שהשביל נוח (אין scrambling).
אני חושבת שב- 9:30 בערך כבר הייתי למעלה (יצאתי לדרך ב- 8).
מי שקרא את תאור הימים הקודמים כבר שמע את המוטיב החוזר הזה - מאחר והיה לי כל הזמן שבעולם... יצאתי לי למסלול צד "קטן".
מה- Col הזה יוצאים שני מסלולי-צד מומלצים.
האחד מטפס צפונה לפסגת Monestero והשני – דרום-מערבה, לפסגת Peguera.
אני בחרתי בפסגה הדרום-מערבית בעקבות המלצה חמה של שומר הבקתה J. M. Blanc.
את הציוד השארתי למטה, ליד ה- Col, והתחלתי בטיפוס כשאני עוקבת אחרי גלי האבן.
יש כל מיני נקודות ברכס שעליהן ניתן לטפס (וגם די הרבה מקומות שנידמה מלמטה שהם-הם הדרך לפיסגה - אבל אז מגיעים לקיר ואי אפשר לטפס עוד, לפחות לא בביטחה). לכן חשוב מאוד לעקוב אחרי הסימונים (שלא תמיד מצאתי אותם בולטים מספיק).
בנסיון הראשון, איבדתי קצת את הדרך וטיפסתי לשיא הרכס בנקודה שהייתה צפונית מאוד (קרובה ל- Col) ונמוכה למדי. כשהבנתי את הטעות החלטתי לעלות בכל זאת לקצה בנק' זו – כ"חימום" (בעיקר כי הטיפוס הפך יותר ויותר מסובך ככל שהתקדמתי ולא הייתי בטוחה שאני אצליח להגיע ממש-ממש למעלה).
ואז שבתי למסלול הנכון וכשאני נאחזת בסלעים כמו בחיים עצמם המשכתי למעלה עד ש... הגעתי!
הקטע האחרון הוא טיפוס תלול ממש - הכי תלול, נידמה לי, שעשיתי בחיים.
מה אומר? הנוף – באמת, באמת מדהים!
וההרגשה מלמעלה...
למען האמת זה היה גם קצת מפחיד. הפסגה זעירה. עומדים כשרגל אחת בקצה המדרון מצד אחד של הרכס והרגל השניה - בקצה המדרון לצד השני. זה הרוחב של הפסגה, אין ממש מקום לזוז.
בהחלט לא לכל אחד/ת אבל תזכרו שאתם לא מתחייבים למסלול בשום שלב - זה טיפוס הלוך ושוב, כך שכל אחד יכול לבחור בכל שלב שהספיק לו, להסתובב ולחזור (בשלום - שזו המטרה) למעבר ההרים. אני עצמי עצרתי כמה פעמים לקראת הסוף כדי לנשום עמוק ולהחליט אם אני ממשיכה.
מסלול הצד הזה לקח לי כשעה וחצי, בסופו חזרתי אל ה- Col, העמסתי את הציוד והתחלתי לרדת מהמעבר אל צידו המערבי.
אם לעליות אני כבר מורגלת – הרי שבירידה הזו התקשיתי קצת! היה מאוד תלול וצלע ההר כאן נשחקה מאוד והיא פשוט... מתפוררת. הדרך הצריכה תשומת לב רבה ולא הייתה מהנה במיוחד.
אחרי שמסיימים (סוף-סוף) עם הקטע התלול, ישנו קטע סלעי קצת משעמם. ורק אז ירידה אל עמק – שם ההליכה היא לאורך נחל יפה והנופים משתפרים שוב מאוד.
אני חושבת שהקטע הזה – בעמק, ליד הנחל – עד למטה ליער שבו נמצאת בקתת Ernest Mallafre – הוא יפה במיוחד מוקדם בעונה. חלפתי ע"פ שדות פרחים אדירים שהיו בעיקר כבר יבשים. יכולתי רק לדמיין לעצמי איך הם נראו לפני חודש.
הקטע האחרון ביער, כנראה כי הוא מוצל, היה עדיין מלא פריחה – ועשיר בפרפרים וחרקים אחרים.
וזהו... אחרי הפסקת פיקניק לצד הנחל ואז עוד קצת הליכה, מצאתי את עצמי בבקתת Ernest Mallafre הקטנה – סוגרת מעגל.
את הסיכומים שלי עשיתי בראש בחצי השני של ההליכה - אחרי Col de Monestero. אתם יודעים: אני מריצה את כל המראות של הימים האחרונים, חושבת על האנשים שפגשתי, על הבקתות, מציינת לעצמי את השיאים ונקודות הקושי, מנסה להיזכר מה עבד יותר טוב ומה פחות, את מה הכי אהבתי...
את השיא שלי להיום חוויתי שם למעלה - על Pic Peguera וההגעה לבקתת Ernest Mallafre, אע"פ שהיא בהחלט מציינת את סיום הטרק בשבילי - הרגישה כמו משהו ... כמעט פורמאלי.
ועכשיו כשכבר סיימתי את הטרק, אני עושה עוד גיחה קטנה לומר שלום לאגם Sant Maurici ופונה ברגל, על ה- GR11, בירידה מתונה שנמשכה כשעה ושלושת רבעי (כ- 4 ק"מ) – עד לעיירה Espot.
להתראות בקיץ הבא :)
